עכשיו וכאן
על צילום כמופע של התמצאות. בחושים ובשפה

1

במקום שבו גדלתי לא היו שמות לרחובות ולא מספרי בתים. אהבתי את המקום הזה והיטב התמצאתי בו, וייתכן שרציתי מאוד שתבואו לבקר, אבל לא יכולתי לתת לכם את הכתובת. כיוון שלא הייתה לבית שלי כתובת.
אני עדיין בטוחה שהתמצאות כרוכה בשפה, והנה אני מגלה שלמקום שממנו באתי אין שם, והדרך היחידה שיכולתי לתאר לכם איך להגיע אליו היא הדרך שלימים תקרא הג'יפיאסית: "רחוב ראשון ימינה, בית רביעי משמאל'. אלא שההתמצאות הג'יפיאסית (Global Positioning System) רחוקה מההתמצאות החושית כמרחק לוויין מן הארץ. לא צריך להזכיר את הטביעה במסכים המרחיקה אותנו מחוויית ההיות כאן ועכשיו במציאות החיה והרב־חושית האופפת אותנו. הישענות על איכון הג'יפיאס אינה חוויה של התמצאות, אלא איתור של נקודת ציון במרחב קואורדינטי, או הנחיות הגעה למקום.
אני רוצה להגיד משהו על צילום.

2

צילום הוא מופע של זמן ומרחב. אדייק: צילום הוא מופע של עכשיו וכאן. אסביר את זה באמצעות המחשבה על התמצאות, ואיך כורכת חוויית ההתמצאות את חישת ההווה עם חישת מקום.
לוּ הייתי אכּדית (הלשון המדוברת במסופוטמיה סביב 2500 לפנה"ס, ואחד המקורות השמיים לשפה העברית), הייתי מסבירה את רעיון הקשר שבין זמן למרחב בשפת אימי במילה אחת, אולי בשתיים: באכדית "עכשיו" זה "אַכָּאנִי", שהתגלגל בלשוננו ל"כאן". "עד עכשיו" באכדית זה "עַדִי כאנה", ובעברית "עד כאן". כלומר "כאן" עומד במקומה של "עכשיו". והמילה "כה", שהתגלגלה אלינו גם כן מאכדית, מובנה גם "כאן" וגם "עכשיו". באנגלית זה די דומה בעצם - So Far היא "עד כה". את ההיגיון האנושי הזה שכורך זמן ומרחב הבינו האכדים כבר לפני 5,000 שנה.

3

חוויית ההתמצאות כרוכה בהווה. בחוויה של הווה המלווה אותנו, ומבהיר לנו שאנחנו בדרך לאנשהו, או על הדרך בכלל, או שהגענו. חיינו, בכל אופן, מדומים ל"דרך".
המילה "עכשיו" מביעה משהו שדומה יותר ל"רק רגע" מאשר להווה רציף. המקום המתועד הראשון להופעתה של המילה "עכשיו" בעברית הוא מגילות מדבר יהודה. במגילה המכונה "סיפורי התורה", לצד סיפור עקדת יצחק, מתוארים המלאכים הצופים בעקדה. מלאכי הקודש בוכים, ואילו השדים, מלאכי המשטמה, צוהלים ואומרים "ועכשיו יאבד". ו"ו ההיפוך, שמקדימה את "עכשיו", הופכת את הצפוי לקרות (עוד רגע ימות/יאבד) לנחלת העבר (עד שאמרנו "עכשיו" הוא כבר אבד).

הופעות אחרות של "עכשיו", במשנה למשל, מעמידות גם הן את "עכשיו" לצד מוות. זה בהחלט עניין לחשוב עליו: "עכשיו" חוזרת ומופיעה לצד חיסולה. הנה היא, והנה היא אינה (ו"הנה" היא נטייה של "הווה" שמנסה גם היא להצביע על איזו עכשוויות בלתי נתפסת, מסתורית, אבודה).

אנחנו כבר יכולים להבין שאותה "עכשיו" או אותו "רק רגע" קשורים בצילום. אבל איך זה קשור להתמצאות? כשאנחנו מתבוננים בתצלום, במודע או שלא במודע, אנחנו חווים גם את פעולת הצילום, כלומר התצלום, המצולם, בעצם משדר "כך התבונן בי הצלם/כך התבוננה בי הצלמת"1 הייתה מי שהבחינה, זיהתה וקבעה את חד-פעמיותו של מושא מצולם בכאן ועכשיו מסוימים. כאן ועכשיו שלא יחזרו עוד. במובן הזה – את ההבחנה בייחודיות של הרגע – אני מבינה כהתמצאות.

4

התמצאות במובן מציאת מחסה. שוו לנגד עיניכם את דרום תל אביב, את הסביבה של גלריה אינדי (כשהייתה עד לפני רגע ברחוב צ'לנוב) או שוו לנגד עיניכם את המַפָּה שלו, או היזכרו בתצלומים משם, בפנים של אנשים, בקולות, גם קולות של מנועים, צבעים, כתמי שחור נמסים על מדרכות, מעברי החצייה שאתם נוהגים לחצות, למי אתם מנופפים לשלום? על מי אתם מעדיפים לפסוח? תחשבו על ציורים או כיתובים על הקירות. האם יש שם תחנת אוטובוס שאתם מכירים יותר מתחנות אחרות? ואת האנשים שמחכים בה בשעות מסוימות? האם אתם מכירים שם את כל הגלריות או רק את חלקן? עכשיו, כשאני שואלת "איפה שָם אתם רוצים להיות?", "איך תתארו את הדרך להגיע לשָם הזה?", "באיזה חלק של היום?". ההלך המתבונן לכאורה לא הולך לאיבוד, הוא מביט. וגם כשאינו יודע שהוא מחפש – הוא מוצא. גם כשנדמה שאין לדברים שֵם.

תולדות האמנות מציגות את ההתבוננות כפעולה מתוך מחסה. הצייר העומד מול הנוף והצלם המכוון את המצלמה, שניהם, כמו הצייד בטבע, מוגנים מפני טורף – נמצאים במחסה. על כן, גם המתבונן בדימוי, מתבונן בו כמו מתוך מחסה. ועל זה אני מבקשת להוסיף: התבוננות בעולם היא לא רק התבוננות מתוך מחסה (פיזי ותודעתי), אלא היא גם התבוננות אל מחסה (תודעתי ופיזי). את מודעת, בחושייך, למיקומך בנוף, להיותך מתבוננת. "את מודעת", "אתה מודע" – זה הפירוש של הימצאות במחסה; ומתוך ההימצאות הזו את מתבוננת ומחפשת מחסה. זו תנועת ההתמצאות: בשעה שאני מתבוננת בתצלום, בתמונה, ברחוב, בנוף, אני מסמנת לעצמי, באופן אינטואיטיבי, נקודות ציון. כולן – עוגנים, מחסות, נווי מדבר, מקומות להגיע אליהם, פינות להסתתר בן. להקל על הפיזי: מקום צל, מקור מים, מקום מפגש. בנוף מדברי נחפש נווה מדבר. בנוף הררי נחפש שביל עיזים למצוא בעזרתו את דרכנו. לכן הים מאיים תמיד – כי כולו פרוש ושטוח, ללא שביל, ללא צומת דרכים. מן הים תמיד נחפש יבשה. בכל אופן – אנחנו מתבוננים בנוף ומחפשים בו מחסה, מבקשים להתמצא. מי לא שאל את עצמו מאז 7 באוקטובר איפה היה מסתתר אם וכאשר?

5

המושג הלועזי של התמצאות הוא "אוריינטציה". פירושו והאטימולוגיה שלו הם קביעת מיקום בהתאם/ביחס למזרח (אוריינט. מקום זריחת השמש), אבל כשמדברים על התמצאות מדברים גם על התמצאות בזמן או בנסיבות; לא רק במרחב.
בתור אוצרת תמיד נדמה היה לי שאני עוסקת בתחושת התמצאות ומבקשת לייצר אותה. תחושת התמצאות היא דבר שקורה לא רק לגוף במרחב ובזמן – היא קורית בהכרה, בתודעה, ובאמצעות השפה. בתור אוצרת אני מבקשת תמיד לזַמֵן את הקהל לחוויה של גילום ההכרה דרך החושים. להתמצא זה לחוש ולדעת באופן רב-חושי.

תמיד עסקתי בלמצוא, לא בלאבד. אבל לאחרונה הלכתי, הלכנו, הוּלַכנו לאיבוד, וחשבתי שלפני שאני מסבירה מהו "להתמצא", אנסה להסביר מהו "ללכת לאיבוד". וניסיתי. אבל לא הצלחתי ללכת לאיבוד. לא הצלחתי ללכת לאיבוד כי בשעה שניסיתי להסביר את החוויה, על ידי שחזור מושגי החוויה, חשתי באופן כה עז שאני עכשיו וכאן, ושאינני יכולה ללכת לאיבוד – והבנתי שכשאת עכשיו וכאן – אלו מחזירים אותך לכל זמן ולכל מקום.
אם חס וחלילה אתם אבודים – נסו ישועה זו.

6

"איבוד" כרוך ב"ללכת". בשפה האכדית "ללכת לאיבוד" אומרים "הַלָכּוּ". גם "להיעלם" או "לברוח" או "להיות חסר" או "להיעדר" או "להיות בלתי ידוע" אומרים "הַלָכּוּ". מעניין שכולם קשורים ב"ללכת". קשורים ב"דרך" וב"תעייה בדרך". כדי "ללכת לאיבוד" צריך דרך וצריך לאבד אותה. כשאתה משוטט לא בטוח שתלך לאיבוד. אין דרך שתרד ממנה. כשאתה משוטט הדרך שלך מתקיימת בתוך תוכך. לאיבוד הולכים והולכים והולכים. השפה העברית מוליכה אותנו שולל: אין מקום כזה "איבוד" שאפשר להגיע אליו. אם כך, ללכת לאיבוד זה ללכת אל תוך חוויה, לא אל תוך מקום. אם הלכתי לאיבוד לא אומר "אני באיבוד". לעומת זאת, אם הגעתי אל מקום כלשהו ומצאתי את עצמי מתמצאת בו – תהיה לי החוויה של "אני כאן".

"להימצא במקום" קשור ב"למצוא". "התמצאות" היא גם למצוא את עצמנו. "להתמצא" זה התפעל של מצ״א: אני. עכשיו. כאן. אנחנו מתמצאים וחשים ש"אנחנו נמצאים במקום הנכון", "עושים את הדבר הנכון".
חוגגי הנובה שברחו לכל עבר שלחו הביתה את "המיקום שלי", והסיכּה סימנה היכן הם נמצאים. במקרים מסוימים היה מי שבא להושיע. לווייני הג'יפיאס ידעו להגיד היכן זה ה"אנחנו כאן" הזה – אבל לא בטוח שהאנשים עצמם.

7

שלוש הערות בשולי הדברים שעד כה:
א. באכדית "איפה" זה "אֵי". כמו "אֵי" שלנו, או "אַיֵּה". "בּוּדוּ" הוא גם "כתף" וגם "לילה". "איבוד" (וזה חיבור שאני עושה. לא מצאתי את זה באופן מובהק במילון האכדי) זה "איפה הכתף?״ כלומר איבדתי כיוון, איבדתי אוריינטציה, אני לא יודע להיכן פונה הכתף שלי – למזרח? למערב? לצפון? לדרום? אצטרך לחכות לבוקר לראות מניין זורחת השמש כדי לכוון שוב את הכתף הימנית שלי למזרח ואת פניי לצפון.
ב. התחילית "אֵי" בצירופים "אֵי פַּעַם" ו"אֵי שָׁם" מצביעה על כך שהמקום והזמן אינם מסוימים.
ג. "אַיֶכָּה" היא השאלה הראשונה בתנ"ך. אלוהים שואל את אדם המתחבא "איכה". כלומר איפה אתה, כלומר לכאורה שאלה על מקום הימצאו של אדם. אבל אלוהים הרי יודע היכן הוא. אז מה הוא שואל בעצם? אולי על המקום הנפשי שבו מצוי אדם?

8

אני רוצה לחזור לצילום, ולהדגים מופע של "עכשיו" ו"כאן" בתצלום מסוים. אני מציעה שנתעכב דווקא על תצלום של טבע דומם. שנבחן מקרה שבו לזמן – ואולי גם למקום – לכאורה אין תפקיד. תצלום שהכול, לכאורה, דומם בו. דמיינו לכם תצלום כזה, או בואו נתמקד בתצלום של אסנת בן דב.2 ב"במיה בשקית", למשל, וב"סלקים". אני דוחה מכול וכול את התיאור או את ההגדרה או את מתן השם "טבע דומם" – ושני התצלומים היפהפיים הללו מבהירים זאת היטב. אומנם אין בכוחם של הסלקים לקום וללכת, אבל ירקרקות ניצני העלים מנקדת את התמונה ומפיחה בה רוח חיים. את הבמיות תכף יבשלו. עד אז, תוך כדי המתנה, הן זכו להצטלם. השקית שבתוכה הן ממתינות – מקומטת כך ולא אחרת. גם זה בכל רגע ישתנה. שום דבר מן ה"דומם" לכאורה הזה אינו חותם את הטבע המצולם של בן דב לכיליון ההגדרה "טבע דומם". ולטר בנימין מתווה קריאה פוליטית של האסתטי – ומנחה לקרוא את התצלום בתוך ההקשר שבו צולם. קריאה כזו גם היא מחיה את הזמן והמקום של התצלומים. וכמוהו הסטודיום הבארתיאני שתובע מן המתבונן מעורבות רגשית המחיה את התצלום.

ושוב: מה בתצלומים "עכשיו וכאן"? טריות או חיוניות הירק שכעבור שעות אחדות תחמוק, תתמתן; ריחם של הירקות שמגיע אל הצופה המשתהה על התצלום ומביט בו במבט מתמסר, כשם שהגיע הריח הזה אל המצלמת ששהתה בחברת הירקות ממש.
והמקום? מהו ה"כאן" שבתצלום? כאן ליד השריטה על השולחן מימין לבמיות, שנדמית במבט מתמסר להילה, וכאן בקערת האמייל התכלת על שולחן שמוצג רק ככתם כהה על רקע קיר כהה מעט פחות – כלומר "כאן" הנחזה ל"שום מקום", כלומר אין פה שאלה של חוסר התמצאות – כי חוסר ההתמצאות של ״קערת סלקים בשום מקום״ הוא מרכיב באיכות של התמונה הזאת. מה גם שהתצלום הוא חלק מגוף עבודות ואנחנו למדים שמדובר באותו שולחן על רקע אותו קיר, בשעות שונות של היום, ובאורות אחרים. ולכל תצלום בסדרה "עכשיו" ו"כאן" משלו, הקובעים את ייחודו של כל תצלום בסדרה. אדגיש: לא פחות מן ה"מה" המצולם – קטלוג האורות בסדרה קובע את ייחודו של כל תצלום בקשת האורות והצבעים והחדויות.

9

ברשותכם, אתעכב רגע על תצלום שלי. תצלום של עבודה מתוך הסדרה "טופוגרפיות בספרים ובמחברות" שצילמתי בין 2010 ל-2018, ובעקבותיהם פיתחתי את הרעיון של "טבע פועם".

עבודותיי עם הספרים הן ביטוי לרצון שלי להתמצא: בנוף. במרחב. במקום. בשפה. בזמן. הספר הריהו לשוני. כל כולו לשוני. ועם זאת, הוא ישות פיזית. חזותית. אסתטית. ומוחשית מאוד. הוא חי, וכל מי שקרא בו או היה בו יעיד שהוא פועם – לכן קראתי לו "טבע פועם". וההתמצאות בו היא חיבור של התמצאות בלשון עם התמצאות במרחב ובזמן.

בעבודות עם הספרים, בצילום שלהם, ובהתבוננות בתצלומים שלהם בכל פעם מחדש, עולה השאלה היכן אני רוצה להיות, אם וכאשר אמצא את עצמי שם? כאן צילמתי מחברת שפיסלתי ל"שביל ושלוחה". ברישום הטכניקה של העבודה כללתי "מים, אקריליק, אור, צל" – כי אלה מרכיבים שמשפיעים על כך שנוף המחברת הזה נראה כפי שהוא נראה. בעוד רגע המים יתייבשו וגב ההר ייראה אחרת. איפה אני רוצה להיות בתמונה הזאת? כאן וכאן וכאן – בכל אחד מפיתולי הדיונה הלבנה.

ואולי, ובעיקר – תחושה עזה של געגועים שעולים במתבוננן לנוכח התמונה. תחושה עזה גם אם לא ברורה, או משום שאינה ברורה, של מבט נכסף. אולי אלה געגועיה של הצלמת, אולי הגעגוע של המצולמים (באשר הם) שרוצים לחזור אל אותו רגע חי, שבו הבחינה הצלמת בייחודיותם. בעצם היותם.

10

באכדית "למצוא", "לראות", "לבחון", "לזהות", "לדעת", "לחלום", "לקרוא" אומרים "אַמָרוּ". זה מוצא חן בעיניי שמוצאים ורואים ומזהים ויודעים וחולמים כרוכים באמירה. כשהגוף הולך לאיבוד הולכת לאיבוד גם השפה. אין לנו שמות שיכולים להסביר לנו איפה אנחנו או מהו שמקיף אותנו. וכשמוצאים זה קורה תכף גם בשפה.