לקרוא - ולא להאמין
על שני תצלומים של דובר צה״ל

1

הביטו בתצלומים האלה. מה כתוב בעצם על פיסת הבד הלבן המפוספס שעל הקיר? האם מי שמביט בקיר הזה, ובשני הבדים התלויים על הפתחים, יכול לדעת שאלה מילים? ואם יכול לדעת שאלה מילים, משום שניכרת בכתמים הכתומים תבנית כלשהי, האם יכול לדעת שאלה מילים של חטופים שהצליחו להשתחרר משוביהם בשג'אעייה? שהם ישראלים? שהם כתבו על הבד התחתון "הצילו 3 חטופים"? מתי הכתובת שעל הקיר קורמת עור וגידים, ומתי המחברים נעשים כותביה בעיני קוראיה?

2

ב-15 בדצמבר 2023 ירו חיילי צה"ל בניגוד להוראות "חדל" ביותם חיים, אלון שמריז וסאמר א־טלאלקה אחרי שיצאו לקראתם בידיים מורמות, החזיקו בד לבן והסירו את בגדיהם, ואחרי שימים ספורים קודם לכן פגשו כלב של צה"ל והוקלטו במצלמה שהוצמדה לראשו, ואחרי שכתבו בנוזל מזון את הכתובת על הבד העליון "SOS" ועל התחתון "הצילו 3 חטופים", כדי שייראו לעיני המצלמות והרחפנים — והמטוסים והמצלמות והאנשים. ומה שקרה הוא שאיש לא קרא את הכתובת נכון. הכתובת לא התממשה כמסר ולא נקלטה – ולא פורשה על ידי קורא. ועל כן, מי שחיברו אותה לא הצליחו לקרום עור וגידים.

3

שמריז, חיים וא־טלאלקה שנחטפו ביום טבח 7 באוקטובר לעזה נורו על ידי צלף צה"ל בתאונת זיהוי טרגית. לפי תחקיר צה"ל, חיים נורה למוות רבע שעה אחרי מותם של שמריז וא־טלאלקה, אף על פי שמג"ד צעק "חדל". זוהי טעות בממדים אדיפליים. במובן זה שאדיפוס הורג את אביו הזקן על צומת דרכים משום שזה גורלו, וככל שניסה לברוח ממנו — מצאהו. החטופים מתו. ומי שירה בהם כתוב בסיפור אף הוא. הטרגדיה היוונית מלמדת שאי אפשר להימלט מגורל, והיא אינה מיסטית — אלא לוגית, חלק מ"סדר" הדברים. ובכל זאת, הירי בשוגג בהם יכול להיות מוסבר בתנאי הלחימה בעיר, בלוחמה נגד גרילה ובכך שהחיילים כבר ראו או שמעו "מתחזים" בעבר, אנשים שצעקו בעברית כדי להטעות אותם. אבל כיצד יכול להיות שכתובת לא מתפענחת? יכול גם יכול להיות. משום שגם מי שמביט בה עכשיו, באחד משני התצלומים שלה שהעביר דובר צה"ל לידיעת הציבור אחרי היוודע דבר הטרגדיה, יכול להבין איך כתובת מתערפלת תוך כדי קריאה בה. מתמקדת ומתערפלת חליפות. הצילום אינו סטטי. במילה "הצילו" האות למ"ד נראית כאפס או עיגול. בתצלום המצולם מרחוק, כבעדשה טלסקופית, נראים הסדינים המוכתמים פעמיים מעל צֶבר של פחים כחולים —העליון כתוב אנגלית. אפשר אולי להבינו. שלושת הסימנים. אבל מה כתוב על הבד התחתון? אפס.

4

הצילום המצולם מקרוב הוא חד ומדויק. נראה בו אפילו צינור שחור המבצבץ מהפח הכחול, והפח הלבן משמאל מוכר — זהו מכל לחומרי בניין. כל הזירה כולה עשויה מחומרים חשופים, בלי "גימורים", שנותרו לא גמורים עוד לפני השיטוח, כלומר זהו חומר שהיה בית שהיה חורבה שהיה למלכודת. האם יש דובר עברית אחד שמסוגל לקרוא "הצילו. 3 חטופים"בתצלום הראשון, בלי שיֵדע במה הוא מביט מראש? שיקום.

5

כתיבה, או ההסמלה בעזרת דימוי שאינו בהכרח מימטי, חיקוי, היא הפעולה התרבותית־האנושית העמוקה ביותר. זו פנייה אל "הסדר הסימבולי", אם להשתמש בהמשגה הלאקאניאנית, הדוקטורינה של הפוסטמודרניזם שאנו מתקשים לשאתה בימים של רצח ואימה. אבל אנחנו יודעים – כמי שמביטים בציורי ילדים, ומכוח החיות הרגשית שלנו, ומהיכרותנו עם ציורי המערות וההירוגליפים ועד האלפבית — שמי שכותב מילים המבקשות הצלה ותולה על הקיר מבקש פשוטו כמשמעו לחרות את עצמו במציאות. מבקש את חברת בני האדם, מבקש להיות אדם. הם כתבו את עצמם באנגלית, בסמל הבין-לאומי המשמש להצלה (הצילו את נפשותיכם) — ואז הבינו שהם צריכים לבקש את עמם, וכתבו גם בעברית, שפת עם הספר, שתקפוץ אל עיני המביטים. אבל המסר לא הובן ולא נקלט ולא נקרא. ואז נפער חור שלתוכו נפלו כולם. היורים — והם, ממש. אינם. אינם ממש. זה החור של הסדר המפחיד הקר, החור של הממשי. שלושתם שרדו במדבר ההרס של עזה, עד שניסו לתפוס (גם) שפה. ונפלו חלל. הם אינם.

6

ב-7 באוקטובר אנשים נרצחו וגם צולמו נרצחים. כל דימוי, תצלום, סרט וידאו, סלפי, וכל כלי צילום – מצלמת גו־פרו, טלפון, מכונית, נישאת — כל האמצעים לתיעוד הזולת, ולתיעוד עצמי, כולם גם יחד שידרו בזמן אמת — ובמקביל גם נסתמו וחוסלו. מצד אחד, מצלמות שמעל עמדות השמירה בגבול, הצפונות בבלוני צילום, הושמדו כדי שלא יוכלו לדווח או להזהיר. ומצד שני, הפולשים צילמו ושידרו את שעשו. ופערו המצלמות את פיהן, ורבים צילמו את עצמם באסונם. הבור שנפער, הקרע בממשי קרה קרה. והוא קרה לכל מי שרק צפה, ולא היה שם מייד. האם היה אדם אחד שלא נפל וצלל לרגע של הבנה, רגע קריעה, רגע ידיעה — כי בשעה שבה צפה בטלוויזיה, או גלל או עמד באזעקה או ישב או דיבר או צעק — מישהו משלנו, באותו רגע ממש, ספג דבר נורא, הורד לבור צלמוות, איבד את חייו. נרצח. הדבר הזה הובן.

7

שני התצלומים של דובר צה"ל נמסרו כ"ראיה", הם ממצאים החוברים לתחקיר המעיד כי השלושה ניסו להינצל, להיקרא אל כוחותינו, להיאסף. אין בהם אדם, או פעולה. הם ריקים לכאורה. הם תצלומים שיכולים לשמש בסיס לכתב אשמה (הנה, הכתובת. על הקיר. עובדה) — אבל באותה מידה הם משמשים גם בסיס לכתב מחילה. משום שכשמביטים בהם אפשר "להפעיל מחדש" את האנושי שבכתובת — ודרך ההפעלה הזאת להעניק להם מחדש את משמעותם — את קולם, את מאמציהם ואת תושייתם, את סדר היותם. בשירו הנלמד מדי שנה, "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" (1970),* לימדנו דן פגיס כי כתובת חייבת להיקרא. שלפני שיודעים מה כתוב, צריך להבין שמישהו ניסה לתפוס את השפה, את הזמן, את עצמו — למנוע את הצלילה. פגיס מצטט מילים שנחרתו על קרון המוביל למחנה מוות. כמו המילים של שמריז וחיים וא־טלאלקה, הן לא נקראו בזמן — אבל הן קיימות עכשיו. בתצלום החתום. בקרון החתום. הן לא מנעו את נפילתם אל תוך מעמקי הבור, אבל הן מאפשרות להכיר בהם עכשיו. בקוראנו "הצילו" הן מצילות את כולנו מאשמה. אשמה כבדה וקשה. כבדת ימים. כבדת שנים האשמה.

***

כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם / דן פגיס
כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

(דן פגיס, כל השירים, הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 1991, עמ׳ 135)