משכנות עפר וחסד

במדור "המגירה" מובאים תצלומים וטקסטים שנוצרו פעם מזמן, ביניהם כאלה שהוצגו וגם כאלה שנשמרו במגירה. כעת הם נחשפים באור חדש.

הצילומים צולמו על ידי שוקה גלוטמן במחנה הפליטים עקאבת ג'אבר ביריחו בשנים 1976–1977. הטקסט לקוח, על פי בחירתו של שוקה גלוטמן, מתוך הספר ״צילום חי״ שכתב, ושיצא לאור בשנת 2006 בהוצאת ״מאיר״ עם פתיחת התערוכה "צילום חי" במשכן לאמנות בעין חרוד, ספטמבר 2006.
עריכה לשונית: עידית הימן

ללמוד צילום בירושלים של שנות ה–70', היה חוויה של שוטטות והליכה. לצלם — היה בהכרח לצאת החוצה, לרחוב, לחיים, בחיפוש מתמיד אחרי הפתעה.

הנכונות הנפשית להיות מופתע, אפשרה להפתעות לארוב ולהתממש מעבר לפינה. למרות האלימות הגלויה והמודחקת בעיר, אפשר היה לקשור את הרגעים המזדמנים האלה  לחוויה שלמה, צבעונית ורבת פנים.

במהלך שנת הלימודים השנייה בירושלים, נסעתי מדי שבת, במונית משער שכם למחנה הפליטים ביריחו. נמשכתי למחנה בשל הטקסטורות שבו, והארכיטקטורה הספונטנית, שעניינו אותי. מהר מאד למדתי להכיר את תושבי המחנה. הם היו מציגים את עצמם בפני כתושבי דג'ן, יאזור, יאפא ויבנא. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי מקרוב פליטים פלסטיניים, והבנתי שאני בן פליטים.

לצלם פירושו לתת חשיבות למשהו או למישהו ולו גם לרגע קצר. כל אחד ראוי לתשומת הלב הזו. בביקוריי הראשונים במחנה התקבלתי בעוינות ובחשדנות. המצלמה פתחה דלתות ולבבות לפני, והוזמנתי לבתים הדלים לשבת ולהתארח בהם.

אני מנצל את שבתון יום הבחירות, ומגיע ליריחו. אני יושב בבית קפה במחנה הפליטים, ולוקח את הזמן לאט. מכונית אמריקאית מאובקת עולה בדרך ועוצרת בחריקת בלמים לידי. מתוכה יוצא גבר בשנות השלושים לחייו בגלבייה מהודרת, ומתיישב לצדי. הוא מברר מי אני ומה מביא אותי לכאן. הוא מספר שהוא סוחר במכוניות ומתגורר במחנה. "אני מקווה שבגין יזכה בבחירות!" הוא אומר להפתעתי. "הערבים מבינים רק כוח, בגין הוא איש של כוח. אותו הם יכבדו!" הוא אומר בפסקנות. לאחר דקות מספר הוא הולך. רק אז אני תופש שכל יושבי בית הקפה שתקו, ולא פנו אליו בכלל. "הוא עובד בשבילכם" מישהו אומר, כאילו ראה את מבוכתי. "הוא עובד בשביל המוחביראת שלכם, ומקבל כסף טוב. הוא חי פה לבד ויש לו גם נשק." אני שותק וממשיך לשתות. תמונת ילדות צפה ועולה במפתיע. אמי מגיעה הביתה חיוורת ונסערת. דקות לפני כן היא פגשה במפתיע באוטובוס העירוני את הקאפו, שהסגיר אותה ואת משפחתה. היא התפרצה כלפיו בצעקות זעם, הוא התבונן בה ושתק, ובתחנה הסמוכה ירד ונעלם. הנוסעים הביטו בשתיקה, בה ובדמעותיה, והאוטובוס המשיך לנסוע.

במקרה של משפחות גולות ועקורות, הן נושאות בזיכרונן תמונות קונקרטיות מוחשיות ביותר של מה שנטשו בעל כורחן. החיים כופים עליהן לחוות שני "תסריטים" בו–זמנית. האחד קשור במקום שהייתן החדש — זה ההווה, והשני למקום שעזבו — העבר. הכפילות הזו, כמצב נפשי, מוכרת לאמנים יוצרים רבים. המתח שבין המציאות בה הם חיים, למציאות חלופית–אוטופית אותה הם מבקשים לממש ביצירתם, מציב אותם לא פעם במצב דומה למצב של גולים אחרים. חווית ה"פער" מהדהדת לא פעם גם ביצירתם של אמנים שלא נטשו מעולם את מקום הולדתם. כבן למשפחת פליטים, אני יודע שבעשייה האמנותית יש לפעמים גם ממד של פיצוי על עולם שננטש.

העתיקו לינק לכתבה