מסע גישושים בזמני מלחמה בעקבות ולטר בנימין
שיחה עם גלעד רייך, אוצר הצילום של מוזיאון ישראל

גלעד

"כמו שוולטר בנימין מלמד אותנו, זו לא הטכנולוגיה אלא מה שאנחנו עושים איתה. בתחושה שלי המצוקה הנוכחית לא נובעת מעצם העובדה שמדובר באותם כלים, אלא מהקִרבה הנורא גדולה. שמעתי את שאול סתר אומר משהו יפה על השימוש בגו פרו: את מי הדימויים משרתים? הם צולמו על ידי המחבלים כדי לשרת אותם, אבל הם משרתים גם את הנרטיב הנגדי. הצילום מתערבב אידאולוגית. אנחנו רואים את הצילום שמשרת את שני הצדדים בדיוק באותו האופן. איך אנחנו ניגשים לצילום הזה בכלל? איך אנחנו קוראים את זה? אלו שאלות שאנחנו מכירים מההיסטוריה של הצילום. הן מלוות אותנו בעידן הפייק ניוז והפוסט-אמת. הכול צריך קונטקסט״.

גלעד

"נראה לי שאפשר להסכים שאחת ההנאות שלנו מהאמנות היא היכולת שלה לגרום לנו להאיר את המציאות ולראות ולחשוב אותה בצורה אחרת. זו איזו הנחת יסוד של למה בכלל אנחנו צורכים או עושים אמנות, והדבר הזה נפגע. אנחנו קרובים מדי כדי לגלות משהו חדש עכשיו. 

"יש איזושהי תחושה של חוסר משמעות, במובן של מה המשמעות של ליצור כרגע. המציאות מאפילה על כל דבר שאנחנו יכולים ליצור עכשיו. אין לנו את הפריבילגיה לשבת בסטודיו ולחשוב על הדברים, בגלל המרחק הלא-קיים בינינו לביניהם. אני רואה את זה כשיתוק מול מה שקורה. 

גלעד

"אני יכול בעיקר לדבר על החסרונות של הצילום. אחד מהדברים שבנימין מנסה להראות הוא שהכמות משנה גם את האיכות, אין מה לעשות.
״האינפלציה של הצילום, במובנים רבים, שיתקה אותו. כלומר היום הכוח של פריים יחיד לגרום לאנשים לחשוב ולהעמיק הוא מאוד מצומצם. אני זוכר את עצמי בגיל עשרים וקצת מסתכל בצילומים נפעם, קורא בתוכם כל כך הרבה משמעויות וסימבוליזם. היום אני יכול להסתכל עליהם והם לא יעשו לי כלום. בנימין כתב כבר ב-1931 שהצילום לבד לא מספיק, הוא צריך עוד משהו, את התנועה הנעה, הווידאו, כדי לייצר משהו משמעותי יותר מבחינת החוויה.

״הצילום היום צריך את המסגרת הקונספטואלית, אינסטליישן, משהו שמוציא אותו מאיזשהו קונטקסט ומכניס אותו לקונטקסט אחר. כלומר הפריים עצמו לבדו, טוב ככל שיהיה, נחלש מאוד. אני מחזיק בדעה שהצילום הפך להיות מאוד מוגבל, למרות שמאז שנכנסתי לתפקיד אני מחזיק בה פחות״.

גלעד

"בתערוכה ׳שמיים משוחררים׳, שהזכרת, שאצרתי עם יעל מסר, אחד הרעיונות שהעברנו בה היה אמנים שמנסים לחקור את פוטנציאל השחרור שבמבט מלמעלה, בניגוד לפוטנציאל ההרסני והצבאי של מבט כזה. אבל בתחושה שלי המצוקה הנוכחית לא נובעת מעצם העובדה שמדובר באותם כלים, אלא מהקִרבה הנורא גדולה של הגו פרו.

"זו לא הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בצילומי אוויר מרחפנים, ואמנים משתמשים בהם, אבל יש משהו בשימוש בגו פרו ובשידור הישיר בפייסבוק. שימוש בדברים המאוד קרובים האלה משתק את הצילום, וזה מבוי סתום. הם הופכים את הכי אישי להכי ציבורי. איך אפשר בכלל, כצלם, לצאת מהסד הוויזואלי הזה של צילום רחוק מאוד מצד אחד, ומהצד השני צילום הכי קרוב שאפשר, אין יותר קרוב מזה".

גלעד

"אין ספק שזה הדיוקן של ולטר בנימין שנמצא בכניסה לתערוכה. גם בגלל התצלום עצמו, של ז׳רמן קרול מ-1927, ובייחוד בגלל הסיפור המדהים מאחוריו. זה ההישג הכי גדול שלי עד עכשיו כאוצר הצילום. אחרי שגיליתי שיש באוסף המוזיאון עבודות של כל הצלמים בספר, הבנתי שהדבר היחידי שלא נמצא באוסף הוא דיוקן של ולטר בנימין. התחלתי במסע גישושים. 

גלעד

״הוא אמריקאי שחי בגרמניה, נשוי לאישה גרמנייה שהכיר בדירה של גרשם שלום. הכול כרוך אחד בשני, יש לו קשר קרוב מאוד לירושלים. רואים, אגב, על התצלום טביעת אצבע שהיא או של גרשם שלום או של ולטר בנימין. אין הרבה אופציות כי מעט מאוד אנשים החזיקו את התצלום הזה.

"נרקם בינינו קשר. בסופו של דבר הוא אמר לי שהם מעולם לא חשבו למכור את התצלום הזה, אבל אם ימכרו אותו אי פעם, זה יהיה רק למוזיאון ישראל, היכן שנמצא ה׳אנגלוס נובוס׳ של פול קלה, וזהו.

״מבחינתי זה הכי קרוב שאפשר לגעת במציאות, אגב ההילה, זה ממש מרגש לחשוב על הדבר הזה. מה גם שזה באמת הדיוקן הכי מפורסם של בנימין, שמופיע על כל עטיפות הספרים שלו. כשאת מקלידה בגוגל ׳ולטר בנימין׳ זאת התמונה שעולה, והנה יש לנו את הפרינט המקורי עם החתימה של הצלמת מאחור והכול.
"הרבה אנשים לא הבינו למה אני כל כך להוט לשלם, כי האיש ביקש סכום שהוא כפול מהסכום של תצלום אחר של ז׳רמן קרול מאותה השנה, אבל הייתה לי אמונה פנימית מאוד חזקה שהערך התרבותי של התצלום הזה הוא הרבה יותר גדול מהערך שלו כעבודת אמנות של הצלמת. התעקשתי ורכשנו. הכסף הזה בא מן הסתם על חשבון דברים אחרים. ואני מאוד שמח וגאה על הרכישה הזאת״.

גלעד

"התערוכה של תומר גניהר התחילה בתור תערוכת יחיד של צלם, אבל היא כבר מתפקדת בתור סוג של תערוכת יחיד שהיא גם מחקר היסטורי עם אלמנטים ארכיוניים. יש בה משהו שחורג ממה שאנחנו מכירים כתערוכה. צריך לראות אותה כדי להבין למה״.

גלעד

"הייתה התלבטות גדולה מאוד במוזיאון מה לעשות אחרי 7 באוקטובר. הציור של זיוה ילין הוצג במוזיאון כבר בנובמבר (ציור שנפגע מרסיסי רימונים בזמן ההתקפה על קיבוץ בארי – ע"ב). היום אנחנו עובדים על פרויקט של האמן גסטון צבי איצקוביץ, לקראת ציון שנה ל-7 באוקטובר. גסטון מבצע מהלך רפלקסיבי על המבט שלנו באירועים, בנוף הזה, בחבל הארץ והמשמעויות שלו. 

״חוץ מזה, בימים אלה מוצגת במוזיאון התערוכה ׳שקיעתה של הזריחה׳ שאצרה סוזן לנדאו, ויחד עם התערוכה ׳תומר גניהר | פיליפ ג׳ונסון – סודות שקופים׳, ובלי שהמוזיאון התכוון להגיב באופן ישיר, נוצרה איזושהי מעטפת של נושאים – חלק תערוכות שתוכננו כבר לפני הרבה זמן וחלק מיד אחרי 7 באוקטובר – שנוגעת בנושאים שנמצאים בלב, לא בדבר עצמו, לא בטבח, באסון או במלחמה, אבל כן מאפשרת דיון ברמה הרגשית וגם ברמה האינטלקטואלית על המציאות שאנחנו חיים בה״.  

גלעד

"ברור שלאור מה שקורה בעולם ההבנה היא שאנחנו לא נמצאים באותו המקום שעולם האמנות המערבי והשיח שלו נמצאים בו. אנחנו צריכים יותר ויותר לפתח את הקונספטים שלנו שנטועים במקום הזה, ושואבים מהמגבלות ומהיתרונות של המקום, ומהסיטואציה המאוד קשה שאנחנו נמצאים בה. צריך להיזהר מאוד במערכת היחסים שלנו עם השיח הבין-לאומי ובמה שאנחנו מאמצים מתוכו.

"זו מילה שלא נהוג להגיד בשיח האמנותי, אבל יש סוג של פטריוטיות, במובן הזה שאנחנו מבינים שמוטל עלינו לפתח איזשהו יקום תרבותי שהוא ספציפי לקיום שלנו כאן, שלוקח כמובן גם השראה ממוזיאונים בניו יורק ובפריז, אבל ברור שהוא נטוע במקום הזה ושאנחנו ספציפיים באופן שאי אפשר להעתיק. ולכן גם מקוריים.

"היו לי הרבה פנטזיות לאורך הקריירה, שאנחנו יוצרים תרבות מקומית שחוגגת רב-תרבותיות ורב-לאומיות, אבל עכשיו זה בא ממקום אחר, פחות תמים, הרבה יותר ביקורתי, שמכיר בזה שאנחנו צריכים להילחם על הקול שלנו, להשמיע אותו; קול  מורכב, שלא מתקבל בקלות אצל אף אחד מהצדדים״.