Windowless

הצילום כמושג לא היה מתקיים ללא החלון, אשר מביא עמו דיאלוג עם החוץ, ומהווה מקור לאור חיצוני. החלון מאפשר את קיום הדימוי אך הוא גם יכול לחבל בו. הוא מופיע בצילומים אייקוניים רבים הן כאובייקט והן כפתח לעולם שמעבר. ב-1925 תיעד אז'ן אטז'ה (Eugène  Atget) חלונות ראווה שלוכדים השתקפויות סוריאליסטיות של הרחוב הפריזאי. רוברט פרנק (Robert Frank) השתמש בחלון המלון ב׳אמריקאים׳ כדי לספק מבט מנותק אך אינטימי על החיים בארצות הברית, כמו בצילום View from Hotel Window—Butte, Montana מ-1955 המציג מבט קודר מהחלון על עיר הכורים. החלון הוא מוטיב מרכזי גם ב-Window Caravaggio של וולפגנג טילמנס (Wolfgang Tillmans) מ-1997 בה נראות מוצבות חמש גלויות של קראווג׳יו על אדן חלון מסורג, ובסדרת הצילומים של ג'וזף סודק (Josef Sudek) מחלון הסטודיו שלו, שנוצרה ב-1940–1954.
מנגד, החלון יכול גם לחבל בתהליך היצירה הצילומי - אותו אור החודר דרכו אינו רק יוצר תצלום, אלה גם פוגע בתהליך ההפקה המסורתי שלו. הצילום המשתוקק לאור החודר מהחלון דורש גם חוסר-חלון כחלק מתהליך הפיתוח בחדר החשוך והאטום. ולכן החלון שדרכו חדר האור שסייע ביצירת הצילום נאטם לחלוטין כדי לא לפגוע בהמשך התהליך.

בצילום שצולם ב-1826–1827 על-ידי ג'וזף ניספור נייפס (Joseph Nicéphore Niépce) של הנוף הנשקף מחלון ביתו בלא-גרא, החלון שימש כפתח לזרימה ותנועה מהחוץ פנימה אל תוך החדר. כך גם עושה למעשה הקמרה אובסקורה, המזרימה את חיי הרחוב לתוך חדר סגור ומוחשך. נשאלת השאלה האם ניתן לחשוב על צילום ללא חלון, ומהו תהליך היצירה הצילומי מתוך מצב מנטלי ופיזי של חוסר-חלון.

אנסה לדון בשאלה זו מתוך התבוננות על המושג Windowless שטבע גוטפריד וילהלם לייבניץ (Gottfried Wilhelm Leibniz) כחלק מתורת המונאדות, בהתייחסות לעולם הדימויים בו אנו חיים כיום ומתוך ניסוי ליצור סדרה צילומית באותם כלים.

המונאדות, נטולות החלונות, אינן משפיעות או מושפעות ישירות זו מזו, ומהוות יחידות תודעה עצמאיות דמויות נפש או אטום רוחני. כל מונאדה שונה מרעותה ומכילה בתוכה את התמונה של היקום כולו מנקודת מבטה הייחודית

מונאדה, מהמילה היוונית Monas (יחידה), היא מושג פילוסופי מרכזי שטבע לייבניץ, המתאר עצם בסיסי, רוחני, פשוט ובלתי ניתן לחלוקה המרכיב את היקום. על פי לייבניץ המונאדות נטולות-חלונות (windowless), כפי שנוסח במונאדולוגיה (1714): The Monads have no windows, through which anything could come in or go out. תפיסה זו מנוגדת לאותו תפקיד של חלון בדוגמאות שהוזכרו. המונאדות, נטולות החלונות, אינן מושפעות ישירות זו מזו, ומהוות יחידות תודעה עצמאיות דמויות נפש או אטום רוחני. כל מונאדה שונה מרעותה ומכילה בתוכה את התמונה של היקום כולו מנקודת מבטה הייחודית. המונאדות אינן חומר פיזי, אלא ישויות רוחניות או תפיסתיות. לייבניץ השתמש בנפש האדם כדוגמה הבסיסית ביותר למונאדה. על פי לייבניץ, עיקרון ה-windowless מוביל לתפיסה ייחודית של חלל וזמן. בניגוד לניוטון לייבניץ טען שהחלל והזמן אינם ישויות ממשיות הקיימות בפני עצמן, אלא דרכים שבהן התודעה מארגנת את היחסים בין המונאדות. על פי תפיסה זו, הדימוי הצילומי מנתק רגע יחיד מרצף הזמן ומפריד אובייקט מהקשרו המקורי, ובכך הוא הופך לישות אוטונומית – "מונאדה" שחיה בזכות עצמה. כל צילום הוא נקודת תפיסה אחת, סגור בפני עצמו, ועדיין כל צילום משקף בו זמנית את היקום כולו, רק מנקודת מבטו שלו. בדומה למונאדה, חלק מן התוכן הצילומי אינו נקלט ברגע הצילום באופן מודע, אלא הוא מתגלה לאחר מכן, בשלב ההתבוננות בו.

המעבר מהחלון הפתוח של אטז'ה ונייפס אל המונאדה הסגורה של הבינה המלאכותית משקף שינוי עמוק באונטולוגיה של האמנות. הדימוי בעידן ה-Windowless אינו זקוק לאור מבחוץ כדי להתקיים. הוא מכיל את האור, החלל והזמן בתוך האטום הרוחני שלו

כיום מדברים רבות על דימויים ולא על תצלומים. הדימויים לא דורשים חלונות ויכולים להיווצר ולהתקיים בתוך עצמם, במצב תודעתי של ניתוק מן החוץ. מחולל דימויים יכול ליצור דימויים גם מתוך סגירות מנטלית ופיזית. המחשבות יכולות להתקיים בתוך מרחב נטול-חלון ללא אפשרות לצאת ולתקשר עם החוץ. התרגום של המחשבות והתחושות לדימויים הנוצרים ללא חלון, במרחב שמכיל רק אור מלאכותי הוא למעשה יצירה מתוך המונאדה הרוחנית של לייבניץ.  

המעבר מהחלון הפתוח של אטז'ה ונייפס אל המונאדה הסגורה של הבינה המלאכותית משקף שינוי עמוק באונטולוגיה של האמנות. הדימוי בעידן ה-Windowless אינו זקוק לאור מבחוץ כדי להתקיים. הוא מכיל את האור, החלל והזמן בתוך האטום הרוחני שלו. היצירה במצב נטול-חלון מהווה מימוש של המצב המנטלי שבו התודעה המכנית או האנושית מעבדת את היקום כולו מתוך סגירותה האוטונומית. המעבר מיצירת צילום מבוסס חלון (סודק, נייפס) לדימוי מבוסס-מונאדה (AI) מסמן תפנית אונטולוגית. אנו עוברים מיצירה שתלויה במציאות חיצונית ובאור פיזי, ליצירה המתקיימת כיחידה סגורה. זהו מצב מנטלי של בינה, אנושית או מלאכותית, המייצרת עולמות מתוך סגירותה. דימוי במצב נטול-חלון אינו זקוק לחלון כדי לראות את היקום, שכן היקום כבר מקודד בתוכו.

אותו קידוד מתקיים במרחב הלטנטי* (Latent Space). כפי שלייבניץ מתאר את המונאדה כמראה חיה נצחית של היקום, שעל אף היותה חסרת חלונות היא מכילה בתוכה ייצוג של הכל, כך המרחב הלטנטי מהווה את היקום הפנימי של המכונה. זהו מרחב מתמטי רב ממדי שבו המידע אינו מאוחסן כפיקסלים או כעקבות פיזיים של אור, אלא כערכים מספריים המקודדים - מושגים, יחסים וצורות. בתהליך היצירה נטול-החלון, המכונה אינה מתבוננת בעולם דרך עדשה. היא פונה פנימה, אל תוך המונאדה המכנית שלה, ומחלצת מתוכה דימוי שהוא למעשה פענוח Decoding של מצב תודעתי מתמטי. אם הצילום הקלאסי הוא אקט של קליטה Reception, הרי שהדימוי במרחב הלטנטי הוא אקט של הקרנה Projection. הדימוי אינו נוצר ממפגש עם המציאות שמחוץ למכונה, אלא מתגבש מתוך רעש הפנימי של המכונה בתהליך של דיפוזיה, מעין התהוות של צורה מתוך חשיכה מוחלטת. זהו אור המלאכותי, אור לוגי הנובע מהסדר הפנימי של אותה המכונה, ובכך הוא הופך את הדימוי מתיעוד של חוץ לביטוי של פנים, כמימוש טכנולוגי עכשווי לחזונו של לייבניץ על יחידה תודעתית עצמאית המכילה בתוכה את העולם כולו מבלי להזדקק לחלון. 

• 1

  המרחב הלטנטי הוא מושג יסוד בבינה מלאכותית. זהו מרחב מתמטי רב-ממדי שבו מיוצגים נתונים (תמונות, טקסט, קול) בצורה דחוסה ומאורגנת, כך שפריטים דומים נמצאים קרובים זה לזה. המרחב הלטנטי הוא מעין המפה הפנימית שבה הבינה המלאכותית מבינה קשרים בין מושגים וממנה היא שואבת את היכולת ליצור תוכן חדש. המרחב הלטנטי מפחית את הממדים של המידע המקורי (לדוגמה צילום בעל מיליוני פיקסלים) לכדי וקטור קטן של מספרים המייצגים את התכונות החבויות של האובייקט. בניגוד לנתונים גולמיים, במרחב הלטנטי המרחק בין נקודות מייצג דמיון סמנטי. למשל, במודל יצירת תמונות, אזור מסוים יכול לייצג פנים מחייכות ואזור אחר פנים עצובות. 

  
  

• 2

  העבודה המונאדה בה אני כלוא היא תרגום חזותי של מרחב נפשי לתוך המרחב הלטנטי. באמצעות הנחיות טקסטואליות הטעונות בבדידות, דחיסות ומבנים מאיימים, העבודה מנביעה מתוכה את תחושת הערפול הסוגרת על הנפש. התוצר הסופי מציג את אותו מרחב מונאדי אטונומי שבו אני פועל וממנו אני מתבונן בעולם.

העתיקו לינק לכתבה