לְגַדֵּל ליד החלון

1. לפי 15 שנה התיידדתי עם צלם ידוע, אמן. הוא צילם את בתי בעזרת קמרה אובסקורה. פלא שאיני יכולה להפסיק להתפעל ממנו גם היום, גם כשאני מבינה שהאייפון שלי יכול לעשות הכל. אני כל כך אוהבת את התצלום, עד ששמרתי את החולצה האנגלית היקרה שלבשה גם שעברנו דירה. 

2. כמו המצאות רבות, וכמו שלמדתי באוניברסיטה שם קראנו בספרו של תומס קון מ-1962 "המבנה של מהפכות מדעיות", התפתחויות בכל תחום שעולה על הדעת אינן בהכרח לינאריות. יש פריצות וקפיצות מחשבתיות - רגעי אאוריקה, וגם ניסויים שהצליחו, שקורים בבת אחת, במקביל,  במקומות שונים, בשלב פרה פרדיגמטי , כפי שקטן כינה זאת, והבכורה היא עניין  של מקרה ומאבקי כוח, צירוף נסיבות ואירועים. אנשים ונשים קופצים מבעד סף מסוים - והופ יש צילום. ולכן, כמו בנוגע לכמה מ"ההמצאות" של המאה ה-19, יש מתחרים בשאלה מי היה ראשון להמציא את הצילום: האם ג'וזף נייספור גייפס - בהליוגרפיה מ1826 שבה נראה נוף מחלון ביתו בלא גרא ( הוא הצליח ליצור דימוי פוזיטיבי, בכך שהתקין לוח מצופה ביטומן בגב הקמרה  אובסקורה).  או האנגלי, ויליאם פוקס טלבוט, שב-1835 השיג את הנגטיב הראשון  -  תפנים שבו נראים סבכות החלון ואדנו,  באחוזתו שבדרום מערב אנגליה.  

3. ב-2012, לקחתי  את בתי לתערוכת הצילום  יפה מאוד של של אורי גרשוני , "השמש של אתמול" בגלריה שלוש, ששכנה אז ברחוב מאז"ה 7.  גרשוני  נסע לאחוזתו של טלבוט ושיחזר את צילומיו דיגיטלית, בדיוק ועוצמה יפים ואפלים-  והרגשתי שאני יכולה להבין אותם. מדוע בחרתי בצלם האנגלי ולא בצרפתי להיות אבי הצילום בראשי? אולי כי הכרתי אחוזות כאלה, במיוחד את זו של סבה של בתי בכפר לינפלד בססקס, וזה מה שכתבתי על התערוכה אז,  "בערב הפתיחה הילדה ביקשה שיגביהו אותה, הושיטה לפתע יד לעבר חזהו של איש בחליפה ומשכה ממנו זכוכית מגדלת שהיתה תלויה כשרשרת. היא הביטה מבעד הזכוכית בצילום ואמרה שבבית של סבא שלה באנגליה יש פירות על השולחן. האיש צחק במבטא ייקי ואמר איזו ילדה חכמה".   אני חושבת על הסבכה של טלבוט ונזכרת במה שאמרתי לסבה של בתי: אני לא מגדלת ילדה ליד החלון.  ניסיתי שתחיה בעולם אחר מזה שבו נשים מחכות למישהו.  וזה, אני מקווה, הצליח, כמו הביקור ההוא בתערוכה. 

4. ועוד משהו על הביטוי "לגדל ליד החלון". בקיבוץ בעמק הירדן היה נהוג לדקלם את "מגש הכסף",  אבל אני הכרתי עוד  מאלתרמן, שהרשים אותי בתנופתו.  וגם את השורות האלה, שנדמות היום משוגעות: "אַתְּ שׁוֹמַעַת, הָרוּחַ זָרָה וּסְתָוִית/אוֹרֵחַ צוֹעֵד אֶל בַּיִת שֶׁהֶחְוִיר/אִם נִצַּבְתְּ בַּחַלּוֹן, אוֹ רָקַמְתְּ, אוֹ טָוִית,/כַּבִּי אֶת הָאוֹר וְשִׁכְבִי ( "כוכבים בחוץ, 1938) . בשירה העברית נשים חיכו,  וחיכו  וחיכו. זו אינה תזה חדשה במיוחד, למדתי על כך בחוג לתורת הספרות, וממילא יש בעולם תודה רבה משוררות שלא מחכות, או שוכבות או רוקמות ושכתבו את עצמן כפעילות ולא סבילות.  אבל  ביחס לתולדות הצילום : יש קשר בין "האשה בחלון" של השירה העברית, או הגבירה בחלון של האמנות האירופית, לבין הצילום הראשון של טלבוט. משום שצילום בראשיתו, ודאי במאה ה-19, היה יצירה גברית. במובן זה שגברים שלטו בעולם החומרי, היו בעליו . וכך גם בניסויים המדעיים וחלק מהניסויים האלה - חשמל, מנועים, חיידקים -  הפכו לאמצעי מבע אמנותי  (הראינוע, הוא דוגמה מיידית - והאופן שבו נשמרה ההגדרה ״האקדמיה  לאמנויות ומדעים״ במאה ה-20 כעדות לקשר שבין התחומים). 

5. אבל מה צילם טלבוט שנשמר, שהצליח להישמר? בית. כלומר, האובייקט המצולם הראשון הוא חלל פנימי.  ואני חושבת שהצילום של טלבוט הוא נשי לגמרי במונחי התקופה וגם היום: הוא ממוקד בפנים ומביט החוצה מבעד ממברנה.  הוא אינו נמצא  בחוץ אלא בפנים . ואינו מביט בתנועה ולא בכוכבים  ולא בטבע הפראי ולא בחיות ולא באדם . ,לא  ולא. חדר שבבית. סבכה. 

6. טלבוט המדען-הממציא כיוון את המכשיר שלו מתוך החושך והחום אל האור . העמידו אל מול ובתוך  המוכר והידוע לו. ושם, בפנים, נוצר הדימוי של הדבר עצמו:  החדר, המקום שבו שוכנים יחד האגו, הסופר אגו והאיד.  המקום הביתי, שיהפוך אצל פרויד ל"אלביתי" ( Unheimlich) ב1919.  . והמקום  אינו אשה ואינו איש, ואינו ילדה ואינו ילד  -  הוא פרימורדיאלי - המקום הוא חלל שבו הווה כל מה שיכול להיות מושלך ומקובע בו. המקום שמגדיר את יושבו. זו  תמונה של הנפש פנימה. ולכן זה הצילום האמנותי הראשון. 

7. אני לא יודעת לצלם, לא טכנית, לא אמנותית. הבת שלי ואני  מתבדחות על כך לא מעט. לפעמים אני שואלת אותה אם היא חושבת שהיתה יכולה לחיות באנגליה, והיא אומרת שהיא ישראלית. ואני שואלת אותה אם היא רוצה לשמוע מטאפורה והיא אומרת שאם זה אלתרמן היא מכירה אותה. זו השורה על ההליכה בשדרה ?   ואני אומרת, לא. זה משהו אחר:  "אחכה לך כמו זוג נעלייך" והיא מבינה . ואני חושבת :  ברור שטלבוט השאיר את המצאתו בחדר,  במקום בטוח . משום תהליך הרישום באור היה אז ממושך  וגם ברור שאי אפשר היה להעמיד אדם כך שעות על שעות - כמו נעליים.

העתיקו לינק לכתבה