במבט מלמעלה
בעקבות שיחה עם מיקי קרצמן על "סיכול ממוקד"

זה לא פרויקט מאוד מורכב, מיקי אמר לי בסוף השיחה, הוא לא נמשך הרבה זמן, לא עמדתי בזה יותר. כשהרגשתי שיש לי מספיק, איזה עשרה פריימים טובים – עזבתי את זה, ידעתי מראש שלא אצלם הרבה, הוא אומר.

רואים. כלומר, אפשר היה לצלם עוד מאות כאלה, כל החיים. אנשים ביומיום שלהם, לא מודעים, ממוקדים במרכז הפריים, מצולמים מלמעלה, מרחוק. אם אפשר מגדלי מים אפשר אותם. אבל לא כאן.

ואני חושבת לעצמי, איך אפשר. איך יכול אדם להעמיד את עצמו במקומו של הצלף, לכוון אל בני אדם ממשיים בזמן ממשי. אני אומרת צלף, ומיקי לא מחשיב את ההבדל בינו ובין מפעיל הרחפן. אני חושבת על העין המתבוננת, מתווכת אמנם בידי העדשה אבל קרובה קרבה פיזית, לעומת התיווך העמוק של מכשיר רחוק. היצר דוחק להבחין ביניהם, אבל מיקי צודק. ואם תמהתי תחילה למה הפרויקט נקרא סיכול ממוקד, עכשיו אני מבינה.
אבל תיכף. זה לא כל כך פשוט.

את דרכו כצלם מקצועי, כלומר שמשלמים לו על עבודתו, מיקי החל בבית חולים. שנה בערך הוא צילם גופות ואיברים בהתאם להנחיות שקיבל. לנגד עיניו לא עמד אוביקט בעל ערכים אסתטיים שעשוי למצוא את דרכו אל קיר התצוגה אלא אוביקט לתיעוד צילומי בלבד. בדיעבד, הוא אומר, כאן התעורר העניין שלי בצילום של טכנאים. זה גם המקום שכעבור עשרות שנים העמיד בו את עצמו בפרויקט "סיכול ממוקד".

זה התחיל בקורס שהעביר בבצלאל ובו בחן כיצד צלמים משתמשים בפרוצדורה הטכנאית ליצור אמנות. אחר כך בירר מהם השימושים העיקריים של צילום כזה והבין שימצא אותם בתעשייה הרפואית ובתעשייה הצבאית. הוא התעניין דווקא ברפואית אבל גילה שלא יקבל גישה אליה, בשעה שבצבאית, כך חשב, יוכל אולי לשחק. 

ברקע עמדו ימי השיא (הראשון) של החיסולים הישנים בשמם החדש, המתייפה – סיכולים ממוקדים – ימי האינתיפאדה השנייה. ה"ממוקד" התפרש לעתים מאוד לצדדים, ובג"צ שנדרש לחוקיות הפעולה בעקבות ביקורת ציבורית הציב כמה תנאים והכשיר את השרץ. דיברו אז המון על הסיכול הממוקד, מיקי אומר, אם זה חוקי או לא. הוא החליט לעסוק בזה.     

הוא קנה עדשה 500 מ"מ עם מראה יד שנייה – על ראשונה הוא יכול היה רק לחלום אז – שהפכה עם מכפיל לעדשת 1,000 מ"מ. האופטיקה הזו, הוא אומר, כבר מייצרת חשודים. אחר כך התאים לה את המקרים. היבואן של העדשות האלה, שבדיוק נכנס לחנות הצילום, סיפר שהן נחטפו כולן בידי הצבא, שמשתמש בהן במטוסים ללא טייס. בינגו.   

כאשר נולד הפרויקט "סיכול ממוקד" מיקי עמד להתמנות לקדנציה שנייה בראשות המחלקה לצילום בבצלאל, ומלבד הניהול וההוראה צילם רק בשביל עיתון הארץ פעם בשבוע בנסיעות עם גדעון לוי לגדה המערבית. זו היתה אם כך חזרה לעבודה האישית היצירתית.

הוא נשאר בבצלאל, אז בהר הצופים, ואת המצולמים חיפש בעיסאוויה, השכונה הירושלמית למרגלותיו. מיקי חוזר בהקשר הזה על המילה צייד. העמדה של צלם-צייד לא נחמדה, הוא אומר.

אני מכירה היטב את המבט על עיסאוויה. לימדתי בעצמי בבצלאל והייתי מתחילה את הביקור השבועי שלי במבט עליה מחלונות הקפיטריה. אחר כך, במהלך השיעור, בכיתה שפניה מערבה, נכח רק הסאונד של השכונה – המואזין, יריות, סירנות, זיקוקים בחג. חלק לא מבוטל מעובדי התחזוקה של בצלאל הגיעו משם. אני שואלת אותו על זה. 

זה שלך העניין של עיסאוויה דווקא, מיקי אומר לי, אני הייתי טכנאי שמצלם מקום גנרי. (ובהתרחקות מהמקום מרחיק אותנו מיקי אולי גם מנייפס והמבט מהחלון שלו). 

הוא נעמד מעל השכונה, צופה בה בשקט, ובחר דמויות. לא מודעות למצלמה, רובן עם הגב אליה, חלקן במצודד, עסוקות במעשיהן היומיומיים. הוא מיקד אותן במרכז הפריים, רחוקים מכדי שיבחין בתווי הפנים שלהם אבל נושאים סימנים מזהים (ככה זה מתנהל בעולם האמיתי, מיקי אומר, הצלף מקבל הנחיות את מי להרוג על פי סימנים מזהים, ובאופן בולט צבע הלבוש)

אוקיי. אז נניח לרגע למה שעבר ועובר על השכונה, שנכללה חלקה בתחום מובלעת הר הצופים אחרי 48' ותושביה היו אזרחים ירדנים והיא נעשתה לפרוור עירוני צפוף וכאוטי בהיעדר אפשרויות תכנון ראויות. שנינו לא ראינו אותה כבר כמה שנים, ובמבט חטוף בדרך למקומות אחרים או בסרטונים ברשת אני רואה עד כמה השתנתה. נסכים רק על הגנריות הרחבה הבאה: ישוב ערבי שמעידים עליו הבנייה, לבוש האנשים וכיתובים על הקירות, טופוגרפיה הררית, תשתיות רעועות, שרידים של כפריות.

מיקי מסכים. 

כמובן שמסכים. הוא הרי לא עוסק רק ברפלקציה על הצילום ואיננו צלם מושגי גמור. הוא צלם פוליטי. 

הפוליטי הוא נקודת מבט. מיקי התקשה לצלם מבניין בצלאל עצמו בגלל הסתרות למיניהן שהופיעו בפריים ולכן ירד אל הכביש ההיקפי של קמפוס הר הצופים. עדיין גבוה דיו אבל פחות (ועוד פחות חלון, דבר אחר יקבע את המסגור). למטה, בכפר-פרוור, התנהלו החיים בשגרתם. למעלה עוררה נוכחותו של הצלם עם העדשה הטלסקופית תשומת לב. או כך לפחות הרגיש מיקי. לכן לא הציב חצובה אלא נשא את המצלמה ביד ונאלץ להגדיל את רגישות הסרט, מה שיצר את הגרעיניות של התצלומים. 

הוא נעמד מעל השכונה, צופה בה בשקט, ובחר דמויות. לא מודעות למצלמה, רובן עם הגב אליה, חלקן במצודד, עסוקות במעשיהן היומיומיים. הוא מיקד אותן במרכז הפריים, רחוקים מכדי שיבחין בתווי הפנים שלהם אבל נושאים סימנים מזהים (ככה זה מתנהל בעולם האמיתי, מיקי אומר, הצלף מקבל הנחיות את מי להרוג על פי סימנים מזהים, ובאופן בולט צבע הלבוש). יש גם תצלום אחד של בניין משרדים, בלי סוכן אנושי. ברקע התצלומים עמד זיכרון של מקרים שאירעו במציאות ועמד גם הרושם של התחקיר המקיף שערך על חיסולים של צבא ארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן. הוא צילם בשחור לבן כי הניח שכך זה במציאות (בדיעבד התעורר ספק בזה).  

אני מרוצה לגלות שהפריימים שנראו לי חורגים במשהו מסיטואציית היסוד – מישהו בעל כוח ויכולת משחק בגורלו של מישהו אחר – אכן לא הוצגו בסופו של דבר (למרות שמופיעים באתר גלריה שלוש): שניים דוהרים על סוסים, אקטיביים יותר, בעלי כוח, וגבר הנושא על כתפיו פאנל מוארך ומחזיק בידו משהו שממרחק יכול להתפרש ככלי נשק (והפאנל – כטיל אולי. כבר קרה הרי שאלונקות תמימות זוהו כטילים והסוף היה קטלני). ומה שנדחה בסופו של דבר מסייע הרי להעיד על הכוונה.   

תומתם של הקורבנות היתה חייבת להישמר לצד החשד המובנה לאיקונוגרפיה. היא נשמרה דרך הדיכוטמיות החדה הנבנית כאן: בעל הכוח מתבונן מלמעלה בקורבנו העתידי, כל כוחותיו מרוכזים בו ובו בלבד, והמצולמים על הכוונת למטה עסוקים במלאכת יומם במקומם.  

כמובן, מיקי מעמיד את עצמו כאן במקום רחוק ככל שאפשר ממה שחש לבו ומה שהוא מאמין בו. הוא מתחפש לרוצח. עולם ההוצאה להורג זר לו. אבל לא המעמד של חייל. אני תוהה אם הבחירה בפרויקט הזה וגם מעורבותו העמוקה וארוכת השנים בארגון שוברים שתיקה, אשר בשניהם הוא ניצב בעבר האחד – גבר יהודי ישראלי שמכיר על בשרו את חוויית השירות הקרבי – קשורה לחוויה הזו. אלה תחושות שלא יוצאות מהגוף, מיקי אומר, לא של דברים זוועתיים דווקא, לא עשיתי שום דבר שאני צריך להתנצל עליו. כשלעצמי אני מרגישה שאין לי דבר וחצי דבר עם החוויה הזו. 

אני לא צלם מלחמה גיבור, מיקי אומר. ברור שלא. יותר מכך, לי נראה שהוא מתייצב בבירור מול ההיסטוריה המפוארת – הישראלית והעולמית – של צילום מלחמה נועז, גברי כמעט תמיד, מסתער, מעורב. במקום זאת הוא ממלא תפקיד של טכנאי מלחמה מתחזה, רחוק ומתווך. מממ... מיקי אומר, לא ניהלתי עם זה דיון בזמן אמת, זה בתוך הפרשנות שלך, אבל אני כן מעדיף לצלם מרחוק, לא להיות חלק מהאירוע.    

פרויקט קטן, אמר מיקי, אבל טמון בו תחכום גדול בדמות פרדוקס מטריד. בעולם האמיתי יש למעשה הבחנה בין הצלם לצלף. הצלף מקבל את התצלום ופועל על פיו (איך מקבל, לא ברור). מיקי אומר שגם כשעבד על הפרויקט לא ראה את עצמו כצלף. אבל לי נדמה שההבחנה בין השניים לא עולה כאן. כאן, הצלם הוא הצלף. ורגע הצילום, המדמה כיוון של כלי ירייה (רובה, רחפן נושא חומר נפץ), הוא הרגע שלפני מעשה. לחיצה אחת, והכדור יירה, הפצצה תוטל. לצד זאת, רגע ההתבוננות שלנו הוא גם זה שתיתכן בו חזרה לאחור. חרטה, תיקון. 

לא בדיוק, כי הלחיצה הרי התרחשה כבר ברגע הצילום. התצלום שלפנינו הוא לאחר המעשה. הכדור שנורה טס אל עבר יעדו. 

זהו פרדוקס שיכול להתקייים בתצלום בהיותו דימוי, כבול ב"עור השחור" של נקודת המבט של יוצרו, הכובל אליו גם את המתבוננת בדימוי.    

לאן באמת הולכת האישה העטויה בשחור, עם תיק על כתפה, גבה אלינו, מתקרבת אל זרימת הביוב שפילס לו דרך במורד הכביש הרעוע, שמצדדיו שפכו פסולת בניין, ראשה מוטה מעט לפנים והיא אינה עסוקה בכתובת פת"ח על קיר הגדר משמאלה והמילה ישראל על הקיר לפניה?

ומה עם המצולמים, נטולי תווי פנים, חלקם צלליות ממש, לבדם, בלי עדים? כל פרט עשוי להחשיד אותם. לא רק הכתובות הפוליטיות על הקיר אלא גם שקי החמור ולבושה המסתיר של האישה והוואן השחור האטום בשוליים ומה שמסתתר אולי בארגז של הטנדר. כל פרט מחשיד בפועל בעיסאוויה, בעזה או בלבנון ומשמש הצדקה להוצאה להורג.   

אבל לאן באמת הולכת האישה העטויה בשחור, עם תיק על כתפה, גבה אלינו, מתקרבת אל זרימת הביוב שפילס לו דרך במורד הכביש הרעוע, שמצדדיו שפכו פסולת בניין, ראשה מוטה מעט לפנים והיא אינה עסוקה בכתובת פת"ח על קיר הגדר משמאלה והמילה ישראל על הקיר לפניה? ומה נושאים החמורים שרוכביהם, צלליות הנראות מן הגב, נוהגים אותם בדרך עפר עם צמחייה טבעית בשוליה, מעידים שכאן זה גם כפר בערך? והאם הגבר המגודל בחולצה לבנה יצא ממכונית האיסוזו או שחלף על פניה, האם הביוב הזורם לצדו ממשיך בזרימתו במורד הכביש עד לאישה בשחור, למי מיועד הכיסא העומד בפתח הבית, אולי חנות, מימינו, ומה נכתב על הקיר ונמחק? ולאן מסתכלים שני הגברים הלבושים ג'ינס וטישרט הצועדים צעידה נמרצת, כך נראה, שדעתם הוסחה לרגע ומאחוריהם הכתובת חמאס על הקיר? והאם הגבר במעיל בהיר הוא תושב המקום או זר?

מבט אדיש מלמעלה לא יועיל כאן. גם לא מבט זדוני. הצילום המתחזה של מיקי לא מציע תשובות לשאלות האלה. להפך. הוא מעמיד אותנו במקום לא פתור, מטריד, שותפים בעל כורחנו לפעולה אלימה. וזה העיקר. 

העתיקו לינק לכתבה