על הגיליון
הקדמה על הצילום ״נוף מחלון בלא גרא״

"אני שמח להיות מסוגל סוף סוף לבשר לך כי הודות לשכלול התהליכים שלי, הצלחתי להשיג 'נקודת מבט' (Point de vue) כפי שייחלתי לה, אף שבקושי העזתי לקוות לכך, שכן עד כה תוצאותיי היו חלקיות מאוד.

'נקודת מבט' זו נלקחה מחדרך הפונה אל לה-גרא; ולשם כך השתמשתי ב'קמרה אובסקורה' הגדולה ביותר שלי ובלוח הגדול ביותר שלי. דמותם של העצמים מועברת בבהירות ובנאמנות מדהימות, עד לפרטים הקטנים ביותר ולגוונים העדינים ביותר שלהם.

מאחר ש'הדפס-נגד' זה הוא כמעט חסר צבע, ניתן להעריך את השפעתו בצורה הטובה ביותר על ידי התבוננות בלוח בזווית אלכסונית: או אז היא הופכת מוחשית לעין, מבעד לצללים ולהשתקפויות האור; ולאפקט הזה, עלי לומר חברי היקר, יש באמת משהו קסום בו. (...)

בינתיים, אתה יכול, החל מהיום, לראות בהצלחת יישום התהליכים שלי על נופים – בין אם על אבן ובין אם על זכוכית – כעובדה מוכחת ובלתי ניתנת לערעור."

במכתב זה, שנכתב ב-16 בספטמבר 1824, כותב ניספור נייפס לאחיו קלוד, שהיה שותפו לניסויים ולהמצאות עוד מתקופת הלימודים, כי הצליח ליצור דימוי באמצעות הקאמרה אובסקורה ולקבע אותו על גבי לוח בדיל.

המכתב נכתב בשנת 1824, אך במשך שנים נהגו לתארך את הצילום הראשון ששרד בהיסטוריה, ״נוף מחלון בלא-גרא״, לשנת 1826-1827. ככל הנראה נייפס הצליח לבצע את התהליך הכימי כבר בשנת 1824 וכתב על כך לאחיו, ששהה באותה תקופה בלונדון וניסה למצוא משקיעים להמצאה משותפת אחרת של שני האחים - מנוע הבעירה הפנימית, אך בסופו של דבר, הצילום הידוע שנמצא כיום באוניברסיטת טקסס, ״נוף מחלון בלא-גרא״, כנראה נוצר שנתיים מאוחר יותר. 

...דמותם של העצמים מועברת בבהירות ובנאמנות מדהימות, עד לפרטים הקטנים ביותר ולגוונים העדינים ביותר שלהם

אם נתבונן היטב בצילום, נראה כי גגות המבנים הנמצאים מחוץ לחלון מוארים משני הכיוונים - זאת כתוצאה מחשיפה ארוכה במיוחד (בין 8 שעות למספר ימים לפי מספר חוקרים שונים שבדקו את התהליך) שבמהלכה השמש נעה במסלולה מצד לצד וכך האירה את שני צידי החצר. הדימוי עצמו קשה לזיהוי, עניין הנובע מכך שהחומר המשוח על גבי לוח בדיל הוא ביטומן מיהודה (Bitumen of Judea) - סוג של זפת ששימש בימי קדם לחניטת מומיות ולאיטום סירות. קרני השמש שחדרו לקאמרה אובסקורה ייבשו את החומר והאזורים שפחות נחשפו (ולא התייבשו) נשטפו בשמן לבנדר והורדו מן הלוח. כך נוצר דימוי גס ופרימיטיבי למראה.

לוח הבדיל נדד מיד ליד ובשנת 1905 נעלם למשך חמישים שנה, עד שנמצא מחדש על ידי היסטוריון הצילום הלמוט גרנשהיים, קבור בתוך ארגז מטען ישן בלונדון. גרנשהיים כתב כי היה קשה לראות את הצילום והוא חשב שמדובר במראה ישנה, ורק לאחר שהזיז את הלוחית בזווית מסוימת, גילה את הדימוי.

נייפס לא נולד בשם ניספור, שמו המקורי היה ג׳וזף. הוא אימץ את השם הזה, שמשמעותו היא ״נושא הניצחון״, במהלך לימודיו בקולג׳ כחלק ממגמה שנפוצה אצל אינטלקטואלים רבים באותה תקופה, של החלפת שמותיהם הדתיים לשמות הלוקחים השראה מהתרבות היוונית והרומית הקלאסית. שם זה נשמע אירוני ביחס לעובדה כי נייפס לא קיבל בחייו הכרה על המצאותיו ומי שקטף את התהילה היה שותפו בשנים האחרונות לחייו, לואי ז׳אק מנדה דאגר.

משפחתו של נייפס ייעדה אותו לתפקיד של כומר ולכן הוא נשלח לסמינר קתולי בצ׳אלון (Chalon-sur-Saône). נייפס גילה במהרה כי תשוקתו האמיתית אינה נמצאת בלימודי הדת אלא דווקא בניסויים בתחומי מדע שונים, ולכן הוא עזב את הסמינר והחל ללמוד בקולג' של מסדר האורטוריאנים באנג׳ר. נייפס נחשף שם לשיטות לימוד חדשניות יותר, לשימוש במכשירים משוכללים וביניהם לקאמרה אובסקורה. לימודיו של נייפס נקטעו בשל המהפכה הצרפתית בשנת 1789, הוא גוייס לצבא הצרפתי ושירת כקצין תחת נפוליאון בונפרטה במערכה באיטליה. במהלך שירותו הצבאי חלה בטיפוס ולכן שוחרר מהצבא וחזר לביתו.

לאחר מכן החל לעבוד עם אחיו קלוד על המצאות רבות ומרתקות: דגם מוקדם של אופניים ללא פדלים ועם שלדה וכסא מתכוונן, מכונה שאיבת מים הידראולית המבוססת על עקרונות לחץ מים מתקדמים, תחליפים זמניים לחומרים שהיו במחסור בשל המלחמה דוגמת קני סוכר וצבע אינדיגו, ואף ניסיונות שימוש בנפט גולמי עבור המצאתם החשובה ביותר - מנוע הבעירה הפנימית. 

המוטיבציה של נייפס לעניין הצילום וקיבוע הדימוי לא נבעה מדחף אמנותי, אלא מתוך משילוב של תסכול אישי, זיהוי של צורך תעשייתי וגאונות של ממציא

המוטיבציה של נייפס לעניין הצילום וקיבוע הדימוי לא נבעה מדחף אמנותי, אלא מתוך משילוב של תסכול אישי, זיהוי של צורך תעשייתי וגאונות של ממציא. הקאמרה אובסקורה היתה כלי עזר ידוע של ציירים - הצייר הקרין בעזרתה את  המציאות על הדף ואז עבר באופן ידני על קווי המתאר של הדימוי שנוצר. נייפס ניסה לעשות זאת בעצמו אך הרגיש כי התוצאה חובבנית ולא מספיק מדויקת. המוטיבציה המדעית הניעה את נייפס לחיפוש אחר דרך לקבע את הדימוי, לאחוז ב״נס של הטבע״ באמצעים כימיים. נייפס ואחיו השקיעו את כל הונם בהמצאותיהם, וחיפשו אחר הזדמנויות כלכליות שיאפשרו להם לממן את הניסויים, לכן ראו בהמצאת הצילום אפשרות לכסות את ההלוואות הרבות שהם לקחו ואת החובות שמשפחתם צברה. 

נייפס לא צילם את הנוף הנשקף מן החלון כמהלך אמנותי רומנטי, אלא מתוך אילוצים טכניים ופרקטיים של הטכנולוגיה של המאה ה-19 - הצורך להציב את הקאמרה אובסקורה במקום קבוע ללא תזוזה, הזמינות של האור הטבעי המגיע מבחוץ והבחירה במושאי צילום נייחים שלא ינועו בעת החשיפה הארוכה. יחד עם זאת, נייפס התייחס לחלון כאל מכשיר אופטי, כפתח שדרכו עובר האור בדרכו להיצרב על גבי לוח הבדיל. החלון היה המקום שבו הטבע מציג את עצמו למצלמה, והתוצאה הצילומית שלו היא ההשתקפות שנשמרת. עצם העובדה שהצילום הראשון ששרד בהיסטוריה הוא של חלון, קיבעה את התפיסה שהמצלמה היא המכשיר שמתווך ביננו ובין העולם דרך פריים מלבני.

הבחירה לציין את שנת 1826 כנקודת האפס של הצילום היא למעשה הכרעה פילוסופית: העדפת הדימוי הממשי על פני ההמצאה המופשטת. זהו אישור לכך שהצילום אינו רק הישג של אופטיקה ושל כימיה, אלא בראש ובראשונה מעשה של התבוננות. 1824 היתה שנתו של הממציא בסטודיו, אך 1826 היא שנתו של הצופה; זו השנה שבה נקודת המבט הפכה לאובייקט פיזי שניתן להחזיק, להעביר ולראות אותו גם בעתיד. זאת ההצלחה לעצור את הזמן, הניצחון הסופי על זמניותו של הדימוי.

העתיקו לינק לכתבה