#8 | קונסטרוקציות | תערוכה קבוצתית
יולי 2011
אמנים משתתפים | אייל דינר | דפנה וסטרמן | יובל חי | אלדד מנוחין | שני נחמיאס | שמוליק סולומון |
אוצרת | גילי זיידמן |
מתוך משיכה לצילום שחור־לבן, אל המצוי בגוונים האפורים ובקונטרסט התחלנו לבנות את התערוכה. המציאות בשחור־לבן מקיימת ניתוק מסוים מהיומיום - ספק רומנטיות ספק התפכחות מהמציאות - אך לא פעם ישנה תחושה ש"השחור־לבן" מבטא את הנראות כפי שהיתה, או אולי כפי שהיתה אמורה להיות.
שִׁשָּׁה צלמים מציגים בתערוכה: אייל דינר, דפנה וסטרמן, יובל חי, אלדד מנוחין, שני נחמיאס ושמוליק סולומון. מתוך בחירה ליצור הדים חדשים למציאות הם מרכיבים קונסטרוקציות באמצעות המדיום. התערוכה מתחקה אחר קונסטרוקציות אלו, בנסיון לראות דרכן מה משתקף בחומריות הצילומית. כיצד מרכיבים הצילומים נדבך פרשנות לקיים, אם בצילום ישיר, בצילום מבוים, או באופן עיבוד הדימויים. על גבי מבנים המטפסים לגובה השמיים או שִׁלְדָּה המתגלה עקב שריפה, המציאות הופכת למערך פיגומים עליהם נבנית משמעות שהיא מעבר לפונקציונאליות הפיזית.
עבודותיו של אייל דינר נעות על ציר שבין היציב לארעי. בעבודה ליז - מסדרת צילומים חדשה הבוחנת דמויות בלילה - פורטרט האשה במבטה הישיר חופן בתוכו פגיעות, מרכיב יחד חוזק עם הִתָּכְנוּת של מעידה. הלילה רך אך האור קצת שורף וכך גם בסדרת הצילומים חזיון לילה. שִׁדְרָה של צמחים ואלמנטים שלעתים מפיחה חיים ולעתים מקפיאה את המצולם בהם. דוגמת הסדקים שבקיר הנדמים כציור, כמו היו שבילים המסמנים דרך, זולגים או מטפסים על הפריים.
בעבודת הוידאו דפנה ממחישה דפנה וסטרמן את הטרגיות של הדמות המאבדת את חייה הגשמיים. את תמונות הסטילס צילמה במצלמת וידאו מספרים, המציגים צילומי רפרודוקציה של פסלו של ברניני[1], בכך היא מייצרת מטמורפוזה נוספת ברצף ייצוגי המיתוס של אובידיוס[2]. הרכבת התקריבים בונה את מקצב המנוסה, היא מפרקת את דפנה מהאחיזה של אפולו - אך לרגע - עד שחוזר ושב בלופ המתח שבמרדף.
יובל חי מצלם מציאות קונקרטית, אל רבים מהמקומות הוא שב לצלם פעם אחר פעם. בדומה לסבך, משתרג חי ומרכיב נוכחות חדשה במבנה קיים. כמו בצילום תקריב החזה המרומז מבעד גופיה, החיתוך האגרסיבי יוצר צורניות שמפרקת את הגוף - כאילו אין לו צורך בחלקיו שמחוץ לפריים - אך למעשה מדגיש רוך ואינטימיות המושכים אל מערכת היחסים שמעבר.
אלדד מנוחין יוצא לצלם בטבע ובוחר עם מצלמתו את שהוא רוצה להמשיך ולראות - את הזויות בהן הנוף פתוח, נקי מהתערבויות אנושיות. בסביבת העבודה שלו מול המחשב, הוא מחבר יחדיו את נקודות המבט ומעמיד אותן ברצף על מישור הפריים. הפנורמה המתקבלת מציגה נוף בתולי, כָּמֵהַּ, שלמעשה לא קיים.
באופן ישיר ובמינימאליות של איברים, מצלמת שני נחמיאס פריימים אפופים אמביוולנטיות. בעבודהMan with a Beak היא מנציחה גבר חסום בשקית פלסטיק על ראשו ההופך לגבר בעל מקור, יוצרת בן כלאיים חדש שנדרש קורטוב של הומור כדי לראותו. הצילום מטריד, אולם בנוסף למחנק ישנה גם התרוממות, אל מעבר לאפשרי.
בסדרת הצילומים המקום מציג שמוליק סולומון עקבות ושרידים הממחישים דבר על האיש שהביט בהם, הרגיש מולם בשקט רגעי בריאה ומוות ובחר לשמר סימנים מהם יחד איתו. הסדרה מציגה בתוכה מבנים ונופים, פיסת חוויה מחבל ארץ. ובנוסף, את העמלנות של סולומון להרכיב רסיסים של עולם, להדפיסם על דפי הקונטקט, לחתוך, להדביק לפספרטו ולהגן עליהם בזכוכית.
צילום מייצר מקום מקביל ובסופו של תהליך - מפותח ומודפס - הוא מוצג בולט בנראותו. התערוכה מזמינה את הצופה להתבונן באשליה, להאמין או לפקפק. בניית הפריים מפשיטה או מערימה משמעויות והדימוי המצולם הופך להיות בסיס עבור חיפושים חדשים, בזמן שהעין ממשיכה לבנות קומפוזיציות.
אפולו ודפנה ג'ובאני לורנצו ברניני (1622-1625)
פובליוס אובידיוס נזו, מטמורפוזות הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים בשותפות עם מוסד ביאליק, 1965 תרגום: שלמה דיקמן. כרך ראשון ספר ראשון 451-567 עמ' 51-56
