#17 | עדי ברנדה | אפטר פארטי

מאי 2012

משה דיין הולך ברחוב, רואה בחורה, קורץ לה, נתקל בעמוד.

הבדיחה היא לכאורה על חשבון דיין, אבל למעשה על

חשבוננו. על חשבון מדינה שמתוך זחיחות גחמנית חיפשה

אלימות ומצאה אותה ביג טיים במלחמת יום כיפור.

הקריצה הזחוחה מלווה את הסיפור הישראלי עד עצם היום

הזה. אפטר פרטי טרגי שמשובץ באלימות כאתוס תרבותי.

משה דיין הוא לא פחות ממסמן לאותה חגיגה מופרכת.

הרהב המתגרה של דיין טרום אותה מלחמה – המשך ישיר

שנובע ממלחמת ששת הימים – ממשיך לנכוח במציאות

הישראלית ומתפרץ לאורכה ולרוחבה של שדרת היומיום

שלנו. הקריצה של דיין, מובילה לתאונה. זהו רגע ארכימדי

שבו גובר ההיבריס על נתונים אובייקטיביים יבשים. דהינו,

‘אתה עיוור בעין אחת, אל לך לעצום את השנייה'. זהו רגע

מכונן שבדיחתו הקרשית, מעצימה את גודל הטרגדיה.

הומור סלפסטיקי שהופך שחור תרתי־משמע.

‘אפטר פרטי' הוא שמה של התערוכה החדשה של עדי ברנדה,

שמאחדת בין הקריצה של דיין לבין זו של המצלמה. מעשה

הקריצה דומה למעשה הצילום. צמצם שנפתח ונסגר להרף

עין, מעתיק מציאות למוח אנלוגי או דיגיטאלי. המסיבה של

אחרי היא סוג של הזיה, של זמן שעבר ושל חוגגים שמסרבים

להפסיק, ובשל כך, גם של הווה ועתיד. זהו ערבוב זמנים

מהול בחומרים נעימים, שמקהה את החושים. שמאפשר

תודעה בעובי אפס. ברנדה מתחשבן עם אותה תודעה של

הרצון לשכוח משהוא וחוסר הרצון לזכור מלכתחילה;

עם טקסיות עמלנית של אבל ושל ניצחון. עם המלאכותיות

העמוקה שלה ועם האופן בו אותה טקסיות נכשלת שוב ושוב

להטביע חותם של ממש. חותם של מידה, הפנמה, ואולי שינוי

באחריתו. החשבון של ברנדה, אם כך, נוגע לתרבות של זיכרון,

או אם תרצו, לזיכרון תרבותי. הצילום משמש אצל ברנדה

כנקודת מוצא, לא יותר. לא יותר, מפני שאצל ברנדה מדובר

באתוס של המדיום ופירוקו. כלומר, ‘רגע מכריע' ובהכרח

‘עין טובה' אינם חלק מהפרקטיקה. ברנדה מנכס דימויים:

הוא בוחר, מצביע, מפקיע אותם ממיקומם על ציר היסטורי.

לעיתים הוא סורק אותם, מגדיל או מקטין עד שהאחרונים

‘מאבדים' את האינטגריטי הצילומי שלהם; לעיתים הוא

מכפיל אותם ובה בעת מחבל בתהליך הפיתוח. וכך ראייה,

עד כמה שאנחנו מבינים צילום, הופכת לעיוורון. המובן מאליו

הופך לבעל מום המבקש לפצות, לארגן לעצמו, ממש כבמוחו

של סתום עין, הבנה חדשה של המרחב, שנגרעה ממנו עם

הנכות הכפויה.

קו המשווה של ברנדה, הנקודה בה אבדה העין ואיתה

הראייה, הנקודה בה נפל מום תרבותי עמוק, היא כאמור

הקריצה של דיין והכאפה שמתלווה לה. ברנדה בוחר לשרטט

את ה'אפטר פרטי' מבעד לעין הבריאה הבודדת. אותה עין

שמבקשת לעשות מלאכה של שתיים וכושלת שוב ושוב

במבחן של מוטוריקה פשוטה וחשיבה אסטרטגית. דרך זיקוק

קפדני של בחירות והיסטים פעוטים מופיעה לה מציאות של

אלימות, של פנקסנות קטנה, של פטישיזם, של תיווך מתנשא

בייננו לבין האחר – ה'אויב'; מציאות שמשיקה למעשה

הצילום, ואולי לכישלונו. העין עצלה, שוגה בבוחן המציאות.

איכות השגיאה לעומת זאת, מקודדת שפה אסתטית, שהיא

גם פוליטית, חדשה, יפה להפליא מבלי שמץ של אפולוגטיות,

מדויקת עד כאב, אירונית, אך כלל אינה צינית.

פופקורן כמטאפורה

פופקורן הוא חטיף, לא טעים במיוחד אבל פופולארי,

בייחוד בזמן צפייה בסרטים. אכילה שלו ממחישה מצוין

סוג של טמטום חושים מחד, וקואורדינציה מופלאה מאידך.

בעוד העין מרוכזת בדימוי, מעבירה היד את הפופקורן

בדיוק מפליא מהדלי אל הפה. וחוזר חלילה. פעולות הצפייה

והבליסה הסימולטאניות הינן לכאורה תעודת כבוד ליכולת

אנושית לטפל בשתי משימות בעת ובעונה אחת. הלכה

למעשה, מדובר בשתי פעולות מנוונות; בשני סוגים דומים

של היסח דעת, שמבטלים את עצמם לכדי היסח דעת חדש.

לכדי נמנום תודעתי. עדי ברנדה קולה פופקורן וצובע אותו

בזהב. הוא לוקח את היסח הדעת ומעמיד אותו בחזית

התודעה. הכלום הופך למשהו. החומר ממנו עשוי טמטום

החושים כמטפורה ל... טמטום חושים.

כאשר עין אחת מכוסה ברטייה, היד מפספסת את הפה

והפופקורן מוצא דרכו לרצפה. נוצרת הסחת דעת מסוג

אחר, מתוסכלת; נוצרת מציאות כפולה של תאונות.

אצל ברנדה, ודווקא מתוך חשיפת המום – היסח הדעת –

נוצר לו ריכוז משתאה.

דני יהב-בראון

אפטר פארטי