טריטוריה מרחבית | תערוכת פתיחה של גלריה אינדי

07.10.10-02.11.10

מעיין אורן | אורית ברתיני שביט | אסף גאם הכהן | דניאלה הורבין | שגית זלוף נמיר | אילן כרמי | דנה לנדאו | איה ניצן | רונית פורת | עמרי שפירא

אוצרת | יהודית מצקל

התערוכה פותחת את שנת הפעילות הראשונה של גלריית indie – שותפות שעניינה המרכזי הוא אמנות הצילום והעיסוק בה. "טריטוריה מרחבית" היא מעין כרטיס ביקור המסמן את הנושאים, התהיות והשאלות המעסיקים את חברי הגלריה ביצירתם האמנותית. דרכם זו יוצרת בסיס לשיח ולדיון משותף. סימון של טריטוריה מרחבית הוא נחלתם של כלל היצורים החיים. יש מהם הקנאים לטריטוריה שלהם, ויש מתונים יותר הנוטים להתפשר. מושג סימון הטריטוריה מוכר לנו היטב מחיות הבית שלנו ומעצמנו: כולנו זקוקים להצבת גבולות סביבנו, ולו למראית עין, כהבטחה לביטחוננו האישי. מלחמות עקובות מדם החלו בכיבוש של טריטוריות זרות. אנו הישראלים למודי ניסיון במלחמות כאלה. כל יצור חי באשר הוא נאלץ להיאבק על קיומו באופן יום-יומי. בעבודתו של אסף גאם הכהן מתועד כיבוש של חלקת מדרכה בידי חסר בית – כיבוש מרחב לשם התקיימות בסיסית. אלא שבין יתר פריטי הקיום הפיזי מופיע בתצלום, למרות הכול, סימן לקיום רוחני של חסר הבית – חליל פאן. במקרים רבים בני האדם אינם מכבדים את הגבולות שקבעו זולתם ופולשים לתחומם. בנייה בלתי חוקית נתפסת כפלישה כזו, ומאבקי כוח פוליטיים וכלכליים נלווים לתופעות כמותה. השתלטות על מקורות מחיה, כמו מקורות מים, היו למאבקים שהפכו למלחמות. אירוע כזה זכור לנו מסיפורי התנ"ך: בפרק כו בספר בראשית מסופר על העימות בין יצחק לרועים זרים המבקשים להשתמש במי הבארות שחפר. ביצירתה של שגית זלוף נמיר מתקיים דיון מגדרי. העובר הוא חלק מהווייתה של האם במשך תשעת חודשי ההיריון. אחרי הלידה נוצרות שלוש טריטוריות/ישויות נפרדות: האם, התינוק והאב. "איפה אני מתחילה והיכן הם נגמרים?" שואלת היוצרת, "הסימביוזה המוחלטת מול הצורך שלי ושלהם בעצמאות. גבולות התמוססו, וצריך לנסות לבנות ולהגדיר אותם מחדש". ביצירותיהם של אורית ברתיני שביט ושל אילן כרמי מסתמנות גם כן טריטוריות מגדריות, אך שונות: האחת נשית והאחרת גברית למהדרין. איה ניצן מציגה בתערוכה שתי עבודות: באחת דמותו של גולש הנושא גלשן תחת זרועו )במבט ממעוף הציפור( – נראה כי חזר זה עתה מכיבוש של נחשול אדיר, או שהוא בדרכו לכבשו. באחרת חומה צבעונית של תיבות אריזה שמהדהד בהן זכרה של גדר ההפרדה. אלא שבתצלום זה נשאלת השאלה: הפרדה בין מה למה? הטריטוריה כאן מוכרת ומזוהה ובה בעת זרה ומנוכרת. גם חלקת פנים יכולה להיות אמצעי לסימון טריטוריה. גברים מתגלחים, ונשים מסמנות טריטוריות באמצעות איפור וכחל. רונית פורת מציגה תצלום שצולם בברלין. מתועד בו פוסטר המפרסם את תערוכתה של האמנית מריאן ברסלאואר באחד המוזאונים בעיר – אחד העוברים והשבים החליט להוסיף לו את שפמו של היטלר. הדימוי מעלה שתי שאלות מסקרנות – השאלה הראשונה: האם ידע מבצע הגרפיטי כי האמנית, בהיותה יהודייה, ניצלה מציפורני הנאצים בנטשה את עיר הולדתה, וכי אחר מותה היא שבה אליה כמנצחת בזכות רוחה וכישרונה? והשאלה השנייה, והמסקרנת יותר בהקשר של מדיום הצילום: ציטוט של יצירה אחרת – עד כמה ניתן להרחיק בזה? עד איזה שלב מדובר במעשה לגיטימי? בתצלום של דנה לנדאו נכבש המרחב בחללו הפנימי של בית קטן, מעין פטיו: אל השקט הלבן פולש לו בנחת ענף בוגונוויליה, שהתפשטותו אל מרחב לא לו מכניסה שמחת חיים צבעונית למקום. יצירתה האניגמטית של דניאלה הורבין מתבהרת לעיני הצופה רק אחרי התבוננות ארוכה. אנו עדים בה למאבקו האלמותי של אור הירח העז, המנסה לחדור מבעד לענפיו הסבוכים של עץ: לכבוש לעצמו פיסה חיוורת על המצע המשתרע תחתיו. כיצד נדע להתנהל על פי אמות מידה מקובלות בהיכנסנו לטריטוריה חדשה, מרחב שהוא בדרך כלל זר לנו? האם נשתמש בשירותי הגברים בהיותנו נשים? האם נחדור ללא היתר מפורש למקום שבו מצוין "אין כניסה לזרים"? אחת התופעות המלמדות על הרגלים של כיבוד טריטוריה של האחר היא העמידה בתור. לא חשוב באיזה תור ולמה. לנו הישראלים החוקים עדיין אינם נהירים או שלא הופנמו לאשורם. כולנו מכירים את המשפט המתחיל ב"יש לי רק שאלה". מרחבים מכתיבים את אופן ההתנהגות האנושית בתוכם – התנהגות בלתי מתאימה עלולה להיות מסוכנת.
אם איני יודעת לשחות, הרי לא אקפוץ למימיה של ברכה, מפתה ככל שתהיה. ביצירתו של עמרי שפירא מתועדת טריטוריה של שדה תעופה, מרחב שפועלים בו כללי התנהלות ברורים, המחייבים כי רק אדם מורשה יהלך ויפעל בו. שדה תעופה הוא גם הסמן הראשון של מעבר ממרחב לאומי אחד לאחר. התנהלותו של מרחב זה היא אוטונומית, בעלת משטר משלה וחוקים ברורים משלה. טריטוריה מקומית, ישראלית מאוד, מציג מעיין אורן. זהו תצלום שחור-לבן של מבנה בטון שקוע בלב לבו של המדבר. התצלום מנציח פלישה אל הבראשיתי של נוף המדבר, פלישה כוחנית של בטון. היצירה מצביעה על אסון שהתחולל זה מקרוב, אירוע קולוסלי שהשתלט על הנוף והשקט של המרחב המדברי ויצר בו חוסר איזון המעורר במתבונן אי שקט. התערוכה "טריטוריה מרחבית" עוסקת במכלול של שאלות הנוגעות כמעט לכל פן של חיינו. יתר על כן, התערוכה מציעה לצופה הזדמנות לתהות על היכולת האנושית להבין את המקומות והמצבים שבהם עדיין ניתן לקיים שלום בין אדם לחברו, רק אם נכבד את הטריטוריות של זולתנו.

יהודית מצקל

Marianne Breslauer (י1909-2001) צלמת יהודייה ממוצא גרמני שעסקה בצילום בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. ברסלאואר נמנתה עם חוג תלמידיו של מאן ריי בפריז, ועם שובה לברלין עבדה בעבור כמה עיתונים גרמניים. היא התמחתה בעיקר בצילום דיוקנאות. עם עלות הנאצים לשלטון ברחה להולנד, ואחר כך התיישבה בעיר ציריך בשווייץ. מאוחר יותר זנחה את הצילום והחלה לעסוק עם בן זוגה בסחר באמנות, ויחד הקימו גלריה בעיר.