אסף גאם הכהן | לשכה אפלה

02.08.12-28.08.12

בין הלשכות

על תערוכתו של אסף גאם הכהן

איריס לעאל

בתוך שתי תיבות – למעשה, שני ארונות קבורה קטנים – טמונות שתי מסכות מוות, תבניות

הגבס שנוצקו על פניו של המת כדי להנציח לעד את מראה פניו הגשמיים. האירוניה ברורה

וכפולה. ראשית, מסכות המוות של אסף גאם הכהן יצוקות על פניהם של אנשים חיים מאוד,

הוא עצמו ואביו, ולפיכך מקדימות את זמנן. לצד זאת הן אנכרוניסטיות ופגות תוקף, בהיותן

פיגורות של הנצחה השייכות לזמן שקדם לתיעוד המצולם. העובדה שהתיבות הן גם לשכות

אפלות מחדדת על כן את האיכות הרגשית של התערוכה בכללותה, הנעה בין האירוני לנשגב

באופן מודע ובמסירות טוטאלית לכל אחד מן הקטבים.

כפילות נוספת מתקיימת במשחק שבין הדו- והתלת-ממדיות, בין השטחה ועומק, שכן על

מסכת תבליט פניו של האמן מוקרנים תווי פניו של סבו.

אין זו הפעם הראשונה שיצירתו של גאם הכהן עוסקת בפנים. הוא דן בהם ארוכות גם

בתערוכתו הקודמת, "עשרה אנשים שכמעט הכרתי". בתערוכה, שהציגה סדרה של

קלסתרונים פיקטיביים, שנבנו מחדש מן הזיכרון, הוא כינה אותם "דמויות רפאים". בדיות

ששוחזרו מפיסות של רשמים, אך היו למעשה יצירי רוחו וניתן לומר שהיו מסכות, פרסונות

שנחשפו למבטו החוקר של המתבונן וחשפו את המתבונן למבטן החזיתי שלהן.

היישרת המבט היא אבן יסוד בפואטיקה של גאם הכהן, ופדיון הזמן מנצח ההווה באמצעות

הנכחת הסופיות הוא עניינה המרכזי של התערוכה הזו. גם כאן מעמיד גאם הכהן את הצופה

מול הבוטות, הפשטות והפגיעות של הפנים, הבדויים גם כעת מעצם תפקידם הכפול כמסכות

מוות של אנשים חיים. אלא שבניגוד גמור לקודמיהם, עיניהם עצומות. הפתח חסום. הם

שקועים בסופיותם ושוכנים בנקודה הנחה של עולם סובב.

"זמן הווה וזמן עבר / שניהם אולי הווים בזמן עתיד / וזמן עתיד אצור בזמן עבר", כתב ת"ס

אליוט ב"ארבעה קוורטטים" והוסיף: "אם הזמן כולו הווה לעד / הזמן כולו לא יפדה". ארבעה

דורות של משפחת האמן נוכחים/מונצחים בחלל הקטן של הגלריה – חלל שיחסו כלפי

האובייקטים שבתוכו הוא אף יחס ההכלה המתקיים בין התיבות למסכות ובין הרחם לעובר

בדימוי האולטרסאונד שבתערוכה. הדמויות מושלכות זו על גבי זו כגנאולוגיה מיתית ופרטית

הפותחת בנמרוד, בנו שטרם נולד, ומסתיימת בסבו, שתווי פניו מוטלים כאמור על תבנית

פניו של גאם עצמו. על ציר הזמן מתעצבת היררכיה, המשכיות החורגת מן הדמויות

הקונקרטיות )בנו העובר של האמן, אביו וסבו המת(, מפנה אל המיתוס המקראי ואל בדיקה

מחודשת של הדמות "נמרוד", ומציעה בכך פרק נוסף באמנות הישראלית. זוהי כלכלה

חדשה של אחריות גברית.

ההימצאות הערה בנוכחות המוות, כמו במנהג ליל השימורים הנוצרי, היא צורה מלאה של

מודעות לחיים. היא שייכת לתחום אחריותו של הפילוסוף, האמן והאב. את סיפור העקדה

ניתן לקרוא גם כסיפור חניכה של האב והבן כאחד. כאשר אלוהים מצווה על אברהם לעשות

את הבלתי אפשרי, מה מקריב לו אברהם אם לא את תמימותו? וכשמטלטל אברהם את בנו

משנתו ומעיר אותו לעובדת קיום המוות דרך הדרמה של מעמד העקידה, מה מקריב אברהם

אם לא את תמימותו של בנו? ומה מקריב אסף גאם הכהן כשהוא חושף את הצופה אל

העובר הטמון ברחם, אל המסכה הטמונה בתיבה, אל תווי הפנים המוקרנים על המסכה

ומתמזגים איתה, ומפעיל בו מנגנון של הכרה? הוא מקריב את אטימותו מבחירה של הצופה.

את זחיחותו, את האל-מוות שלו.

ואולם, בניגוד למה שניתן לצפות לו, צלצול היקיצה הזה אינו אלים. יופיה של התערוכה מצוי

דווקא בנדיבותה. באופן פרדוקסלי, גאם הכהן מגיש לנו את המודעות שיוצר התחביר של

העבודות ככיבוד חוב: חובו של האמן כבן לאביו, מתנת האהבה שלו כאב לבנו.