רונית פורת | היפוקמפוס
15.11.12-11.12.12
Alone with his heart at last, does the fortunate traveler find
In the vague touch of a breeze, the fickle flash of a wave,
Proofs that somewhere exists, really, the Good Place,
Convincing as those that children find in stones and holes?
No, he discovers nothing: he does not want to arrive.
His journey is false, his unreal excitement really an illness.
On a false island where the heart cannot act and will not buffer:
He condones his fever; he is weaker than he thought; his weakness is
real.
(W.H. Auden: “A Voyage”, 1938)
לפני שבעים שנה, ב- 15 בנובמבר 1945 , נפטרה אנמארי שוורצנבאך - עיתונאית, סופרת וצלמת שוויצרית. זוהי
האישה שדיוקנה תלוי על קירות הגלריה; הדמות הראשית החוזרת וצצה מבין שלל המקורות ההיסטוריים אותם
צילמה, סרקה, גזרה, עיוותה וסידרה פורת לפי הקשרים ויזואליים וללא סדר כרונולוגי. זוהי האישה אשר את
מראיה וסיפורה בחרה פורת לנכס, לפרוע ולקבע כחלק ממערך זיכרונותיה שלה.
וזהו סיפורה של הדמות הראשית: אנמארי שוורצנבאך נולדה למשפחה שוויצרית אמידה ושוחרת תרבות, ונפטרה
בת שלושים וארבע לאחר שנפלה מאופניה סמוך לביתה ודעכה ללא טיפול מתאים בהוראת אמה, איתה היו לה
יחסים קשים. במהלך חייה הספיקה לפרסם ספרים, מאמרים וכשלוש מאות כתבות שתיעדו את מסעותיה הארוכים
באירופה, אמריקה, אפריקה ואסיה. פועלה כסופרת וכעיתונאית-צלמת הקנה לה פרסום בשנות השלושים. היא
ניהלה מערכות יחסים סבוכות עם נשים וגברים, סבלה מדיכאון, התמכרה למורפיום, ובשלהי שנות השלושים
הצטרפה למאבק נגד הפאשיזם.
החל משנות השמונים, עם גילויה מחדש בשוויץ, נעשתה שוורצנבאך מושא מחקר ודמות קאלט אירופית. אלו הם
המראה האנדרוגיני והמסעות המציתים את הדמיון, וההספק הספרותי והעיתונאי מעוררי ההשתאות. וזוהי גם
התשוקה לסבל שהקרינה, והמיניות הזליגה, והתיעוד הרב שנשתמר, הכתוב והוויזואלי. אולם פורת אינה מציגה
דמות ראשית מבודדת ואינה משתמשת בה בלבד. בעזרת דמויות המשנה הרבות שמסביב נחשפת גם תקופת
רפובליקת ויימאר ושברה, כהיקסמות מטרום קטסטרופה.
ההיסטוריונית ג'נט ווֹרד תיארה את שנות ויימאר כתקופה בה "החדש עוד לא הפך ישן, מודרניות היתה מודרנית
והמִפגן היה מוּפגן". אלו היו שנים של תנועת "האובייקטיביות החדשה" באמנות, של רעיון "האישה החדשה"
והמשוחררת במרחב הציבורי, של אורבניות, דקדנטיות ומיניות מתפרצת. היתה זו גם תקופה של חידושים
טכנולוגיים - כלי תחבורה מעופפים ומכוניות, מצלמות וסרטים. נדמה כי בשנים אלו הכול הפך מהיר יותר. "הפסיקו
לקרוא, הסתכלו!", קראה כרזה גרמנית משנת 5411 שחגגה את החלפת העין האנושית בעין המצלמה. ואכן, פיתוחן
של מצלמות 15 מ"מ קלות משקל איפשר תיעוד נרחב של חיי היומיום, ובמקביל, את התפתחותו של הצילום
כמקצוע אמנותי ועיתונאי.
ובגלל צעירותו, ועקב שבירתן של תפיסות מגדריות מקובעות לאחר מלחמת העולם הראשונה, נעשה
הצילוםהמקצועי על צדדיו השונים לתחום בעל נוכחות נשית מרשימה, ופורת מתרפקת על כך. אך בה בעת היא
יודעת כי יכולות התיעוד המופלאות הפכו את הצילום לאמצעי תעמולה ממעלה ראשונה בשנים אלו, ונרתעת
מיכולותיו המוחלטות. היא משתמשת בשוורצנבאך כדמות מתועדת ומתעדת שזיכרונותיה הועלו באש על-ידי אמה,
ושבה אל שנות ויימאר ואל שברן בכדי לתאר את יכולתו של הצילום להבנות זיכרונות ולייצר אמיתות. )דיוקנה
העצמי של מריאנה ברסלאואר נקרע כדי לאפשר כביכול את הוצאתם והכנסתם של זיכרונות, וצילומו מחדש נתפס
כחיבור מספק(.
ובהתאם, המעטפות של מעבדות הצילום הופכות להיפוקמפוס - אותו חלק במוח שמנגנוניו אינם ידועים בוודאות,
אך ברור כי הוא קשור למעברם של זיכרונות קצרי טווח לזיכרונות ארוכי טווח ולמיפוי של מרחבים והבנתם.
מעטפות אלו משמשות כאמצעי מארגן, כסדר בתוך עודף אפשרויות החיבור. אבל פורת אינה מסתמכת אך ורק על
מעטפות הצילום של עצמה, על פעולת הצילום 'הטהורה', אלא מוחקת ומדביקה ומצרפת וכותבת באופן מורגש.
הצילום נעשה בידה כלי לחיבור בין בדיות לעובדות, והצלמת – לאוצרת של זיכרונות משותפים.
פורת בונה סיפור מרובה דמויות ושקוף גבולות. היא פורמת תיחומים היסטוריים ומעבדת דימויים ארכיוניים כדי
שיתאימו לסיפורה שלה )הילדים הירויים, למשל, לקוחים מאחת התמונות הידועות של המגזין "לייף", “The Marching Children” , החוגגת שמחה(. על-ידי טשטוש סדרים והיררכיות היא מקבעת את צילומיה כחלק ממערך
ההיסטוריה, ומזמינה למסע מתועד שמעולם לא קרה. היא מסתמכת על כל אותן מעטפות צילום פנימיות האוצרות
מידע - דמויות ודימויים מוכרים, תאריכים ומאורעות היסטוריים, תיאוריות של פוסט ומודרניות, מחשבות על
צילום ותפקידו. בעזרתן של מעטפות אלו היא מזמינה למסע אישי של כאב.
כי כל מה שתלוי פה קרה, רק לא כך בהכרח.
אפרת שיר
ביקורת על התערוכה |
"היפוקמפוס" של רונית פורת: ביוגרפיות מדומיינות , גליה יהב, עיתון הארץ, 19.11.12
