שגית זלוף נמיר | אין ויטרו
20.12.12-15.01.13
היסטוריונים
של האמנות סבורים כי ציוריו של שארדן (;Chardin
1699-1779(, גדול ציירי הרוקוקו, היו בלתי אמצעיים ביחסם אל המציאות. הם טענו
כי שארדן מתבונן במציאות אך תופס אותה אחרת מבני תקופתו, שכן הוא מיטיב לתאר
בפשטות את מה שציירים אחרים "הנדסו", בניסיון לייצר מעין הירואיות נצחית
של המוות. בציוריו של שארדן, הטבע הדומם מונח כלאחר יד. משיכות המכחול שלו חופשיות
יותר, והטקסטורה בציוריו קרובה למציאות, הרבה יותר מאשר אצל הציירים הפלמים
והצרפתים בני דורו, שנהגו ללטש את הקנבסים שלהם יתר על המידה.
בתערוכת היחיד הנוכחית של שגית זלוף נמיר, מוצג אוסף מופתי של עבודות טבע דומם המודפסות בגודל נאמן למקור, וניכרות בה אותן שתי גישות מנוגדות כביכול: מחד, הליטוש וההרואיות האופייניים לרוקוקו ומנגד, הפשטות והעיסוק בטקסטורה שהנחו את מכחולו של שארדן.
תחילה לוכדים את מבט הצופה שלושה דימויים של כדורים הפזורים על הקירות. דובדבנים, חלמונים ופטריות- מרכיבי הכדורים, כולם מעשה ידי האמנית כמי שמתנסה בטקסידרמיה, מהונדסים עד הפרט האחרון, צמודים זה לזה בדוחק קפדני ומחוברים בסיכות. ריכוזם מייצר טקסטורה של חיה שהתכנסה בתוך עצמה, מוטיב חוזר בתערוכה.
כמו בדימויים אלה, גם על יתר סידורי הטבע הדומם בתערוכה ניכרים תהליכים של משטור וכפייה. העבודות מתפקדות כמעין קפסולות פסבדו מדעיות, כאשר בינן לבין המצלמה שוררים יחסי מרות. בתהליך הצילום, הופכת האמנית את סביבתן הטבעית של הקפסולות למעין מעבדה על מנת שישרתו את מטרותיה, ומשטור הטבע שלה מעלה אסוציאציות של מורבידיות גופנית: אשכול התירס הגמדי נראה כציפורני אדם שצמחו יתר על המידה, או כטלפיים של חייה מאיימת; האדמה, על הנימים הלופתים אותה, מבקשת להתבקע כמין ייצוג מיניאטורי של אלמנט מסרט מדע בדיוני; ואילו הג'לי – כמוהו ככפתור הפעלה לנורא מכל.
במובן הטכנולוגי, משתמשת זלוף נמיר בגישת "הראייה החדשה", מושג הלקוח מתולדות הצילום, והקשור לעולם המדע ולמבט חדש על העולם. טכנולוגיה זו אמנם הייתה חסרה לשארדן, ויחד עם זאת אין ספק כי הן לצייר הרוקוקו והן לזלוף נמיר מבט ייחודי על המציאות אשר במטבחם.
*"אין ויטרו": 'בזכוכית'; 'מחוץ לאורגניזם'; ניסוי או הליך מעבדתי המבוצעים באורגניזם, אך מתקיימים מחוץ לגוף החי, בתנאים מלאכותיים ומבוקרים.
לטעמי, ניתן להגדיר את הסגנון של זלוף נמיר כ"גֶן החדש שנכנס למשפחת הדימויים" (ע"פ רולאן בארת). צילומי הטבע הדומם שלה מנסים להתנגד לעצמם ולעצב את עצמם בכל פעם מחדש.
מופקעים מקופסאות השימורים שלהם, האמנית מעניקה להם מראה שכמו לקוח מעולם הכימיה
או הביו-גנטיקה: כדוריה צפים כמו מולקולות פועמות שהולכות וגדלות, ולצדן ג'לי נמס. מצבי צבירה שונים מתקיימים בעבודותיה, ואלו נעים בין עבר, הווה ועתיד. מתוך האובייקטים המהונדסים בוקע דווקא יסוד מאגי, ובעבודותיה ניכרת הסינתזה בין הנרכש למומצא, בין השימור התעשייתי לשימור הצילומי.
בעבודות אלו, האמנית כמו נצרה את הרגע שבו נחפז שארדן במלאכתו, בניסיון להנציח את שבריר החיים, בטרם יהפכו החיים הללו לאותו טבע דומם מטופל יתר על המידה שמופיע אצל הציירים בני תקופתו; זהו למעשה הרגע המכריע בצילום של זלוף נמיר.
בהקשר של התערוכה הנוכחית, חריג תצלום הגופייה בעל הנוכחות הגשמית, האנושית. בעבודה נראית גופיה מקופלת, קשורה סביב עצמה או סביב גוף נסתר ככתונת משוגעים. התנוחה היא תנוחת שבלול, של גב המתקפל פנימה. בקודקוד הגוף פלומת שיער פרועה, ואולי קווצת נבטים הלוכדים את מבטנו. ייתכן כי מדובר בדיוקן האנושי היחיד בחלל, אם כי אפשר שמדובר באשליה של הצופה. בין אם כך
ובין אם כך, תצלום זה משמש בעיניי אפילוג לתערוכה. בעבודה מסכמת זו, עיוות הגוף, הלפיתה והניקיון יוצרים סינתזה בין חיים למוות, אותה סינתזה העוברת כחוט השני בכל התערוכה של זלוף נמיר.
ליאב מזרחי, 2012.
ביקורת על התערוכה:
"מדע שימושי: שגית זלוף נמיר נכנסת למעבדה", הילה שקולניק ברנר, עכבר העיר,08.01.2013
