שגית זלוף נמיר | שבריר
09.06.11-05.07.11
רחמים, רחם, חרם1
על קשר בין צילום לרחמים
מורן שוב
תצלומים הם חפצי לב. איננו יכולים לאחוז במה שראתה העין ולא ברחשים שנשמעו שם בין הזרדים, לא באוושת הרוח על עורו העדין של התינוק ולא בביצה המחוספסת טלאים – בתצלומים עצמם אנחנו אוחזים. אוחזים בהם כבחפץ שאוצֶר בתוכו את תשוקת הלב אל המראות, הרחשים, הריחות – אוצֶר את חווייתנו בעולם.
תשוקת המבט של שגית זלוף-נמיר רחומה. פעולת הצילום שלה, על-כן, חוסה, עוטפת, מגנה. זה, בין השאר, המניע לסכסוכים אסתטיים ותמאטיים בתוך התצלומים עצמם: מצד אחד מדובר בפרקטיקה תיעודית של התבוננות, גילוי והזדהות עם דבר מה בעולם; מצד שני, המבט, המבקש לעטוף ולהגן, מנסח שפה שלה אסתטיקה מבוקרת כשל תצלום קומפוזיציה מבוים או טבע דומם מעוצב. האסתטיקה הכפולה הזו מפנה את תשומת הלב לתמאטיקה כפולה: המבט המרחם ועוטף הוא גם המבט החרד והמחרים.
התבוננו בביצת הסיקסק (ציפור) החשופה על תל חול. התצלום מסמן את התל כמזבח, ואפשר לחשוב את הביצה כעקודה לטרף. אבל שגית בוחרת לחמול על הביצה; לצלם אותה; לשמר את שבריריותה, את הֶרֶף הרגע השָקט, הבטוח, להגן כך עליה.
אם בתערוכות קודמות הציגה שגית עבודות שיצרה וצילמה 'יש מאין' בחלל הסטרילי של הסטודיו, בסדרה זו היא בוחרת להתערב ב'יש' האותנטי של המציאות ולהציגו: רגע אחרי שריפדה את אצבעה החתוכה בכורכום, כדי לעצור את הדימום, היא מתעדת את הרגע שאחרי. בידה הפצועה חופנת את קערת הכורכום ובידה השניה אוחזת במצלמה.
לתערוכה נבחרו תצלומים שהעיטוף בהם אינו רק השלכה מטאפורית אלא גם פיזית ממש. וגם כאן מתבהר סכסוך בין רחם מגונן המתהפך לחרם מאיים: הקן, המשמש כמקלט ומחסה, מסווה בין עשבים, אפלולי ומסתורי ונדמה מרוּקן, ומי יודע איזו סערה התחוללה בתוכו; החממה המכסה ומגוננת, אלא שכאן מגוננת על אדמה מנוקשת, יבשה ועקרה; או קליפת הבננה המוּסֶרֶת ומגלה תחתיה מוטציה; התינוק העטוף, אריאל, בנה של שגית, המונח על מיטה. רחם וחרם באותה חוויה.
חצי גופו של אריאל בתוך בור בחול. גבו אל שגית. הים לפניו. היא מתבוננת בו. מגוננת עליו. במה הוא מתבונן? אל מה הוא צופה? תצלום זה מושך את מבטך שלך, הצופה, ופורק ממנו רחמים וחרדה אל תוך מבט אחר אפשרי - חוויית תם.
1 כפי שקראנו אצל אדם ברוך: "רחמים. רחם. חרם | המילה והשם היפים בעברית בעיני: "רחמים".
יסוד המילה והשם: רחם. והיפוכה של "רחם" הוא "חרם", שהוא שלילת הרחמים".
אדם ברוך, שישי, מעריב, 10.7.98
ביקורת על התערוכה:
"התערוכה "שבריר": היא רגע קטן של נחמה", הילה שקולניק-ברנר,עכבר העיר, 03.07.11.
