01.03-15.03.18

ליווי אמנותי: קרן גולדברג


״אני בפעם האחרונה אנסה להסביר לכם שאתם אשמים בהכל רק אתם תסתכלו על עצמכם - זה הרי רק אתם אתם, ולא אף אחד אחר. אתם אשמים בהכל כן."

כך מטיחה האמנית בצופה העומד מולה כתב האשמה פתייני, מתנחמד, מתלייד, ברוסית – שפת אימהּ. היא מאופרת בכבדות, עטויה תכשיטים נוצצים ושיערה מסודר למשעי, אך גופה העירום נחשף מבעד למסך בתנוחות לא מגרות במיוחד. כך היא נותרת כמוצר נשי מטופח מושלם, אך מעוררת פיתוי מיני עקר; אישה-ילדה שמחקה תנוחות ותבניות מבלי לעורר את האפקט הנדרש, פאם-פאטאל מוגחכת. בווידאו נוסף היא רוקדת לצלילי שיר פופ רוסי, שבו מצהירה הזמרת על שאיפתה למצוא חתן יהודי: "הוא יותר חכם מכולם/הוא ממש לא אשם/הוא לא ימכור את נשמתו למען וודקה/יביא פרנסה". כך הצהרתו המפורסמת של אמיל זולא, שהאשים ב-1898 את הממשלה הצרפתית באנטישמיות ובמעצרו הלא-חוקי של אלפרד דרייפוס, מחוזקת בכתב הגנה עממי וסטראוטיפי על הגבר היהודי. אורלוב לא רק מנכסת את ההאשמה הלאומית שהפכה כבר מזמן למעין מטבע לשון, אלא מפריטה אותה אל האישי והמגדרי. אותו רובד אישי עמוק יותר ממה שנראה לעין. התערוכה הוצגה לראשונה כפרויקט המסכם את תכנית השהות בת שלושת החודשים של אורלוב ב-YARAT ,באקו, אזרבייג'ן – עיר הולדתם של שני הוריה. במאה ה-19 ,באקו הייתה אחד מהמרכזיים הגדולים ביותר של התנועה הציונית באימפריה הרוסית, אך לאחר המהפכה הסובייטית נאסרה שם כל פעילות ציונית. אורלוב עצמה עלתה לארץ מברית המועצות בגיל צעיר מאוד, וגם בעבודותיה הקודמות עסקה במוצאה הדתי והלאומי תוך שימוש בניכור, הומור ודיסלוקציה, המתועלים דרך נקודת מבט פגיעה והיפר-אינטימית. פרויקט קודם בשם 'יהל' נבע מתהליך הגיור שעברה אורלוב במהלך שירותה הצבאי. כיוון שסבתה לא הייתה יהודייה, האמנית הינה נצר לשושלת נשית א-יהודית. בהתחשב בכך, הזדהותה עם הרצון הפסדו-אנטישמי להתחתן עם בעל יהודי "טוב ונאמן" מקבלת תפנית נוספת. את הקרנות הווידאו מלווים אובייקטים פיסוליים פטישיסטיים קמעה, האופייניים לבאקו: ייצור מחודש של שיפוד מתכת שהיה שייך לאביה, שטיח עגול שנעשה על ידי טוות שטיחים מקומיות ועליו מופיע מוטיב מסורתי חוזר המסמל אישה, וסורג חלון דקורטיבי שעוצב במקור בעזרת מסגר מקומי. הסורג המעוטר, האופייני לבאקו אך נושא גם ניחוח מקומי-ערבי, מתהדר כאן במוטיבים ילדותיים של פרחים, לבבות וגביע גלידה, ועומד בניגוד לסורג הזכוכית המינימליסטי והשביר, המבוסס על סורג בבית האמנית. במידה מסוימת, גם אורלוב עצמה היא תוצר מקומי – שכן עבור הצילומים היא התגנדרה בסלון כלות בבאקו, וכך הפכה לרדי מייד קראפטי, נשי. הפרויקט משלב הווה ישראלי, זיכרונות משפחתיים ומסורת האופיינית לבאקו, תוך קשירת שני "אחרים" מובהקים – האישה והיהודי. כבהצבות וידאו פיסוליות קודמות של אורלוב, החלל כולו טובל באור כחול, המשרה אווירה "סליזית" של מועדוני לילה, וממקמת את הצופה בעמדה מציצנית, משתתף במופע אירוטי לא תקין. אך מושא התשוקה של מופע זה הינה בעצמה סובייקט משתוקק – לחתן יהודי או לשיכרון תוכחה. ליבידו מלאכותי מוזרק אל תוך ההקשר היהודי של בריה"מ הסובייטית, ומערבל בין יחסי כוח מגדריים, אידיאולוגיים, דתיים ולאומיים. הצגתו הדו-לוקאלית של הפרויקט היא חלק אינהרנטי בו, שכן הוא נע, יחד עם האמנית, בין ישראל, רוסיה ואזרבייג'ן, ומשתנה ביחס לזהות הצופה הנאשם מולו.