נעמה פורת | קֶפֶּק

08.06.17 - 08.07.17

אוצרים | אריאל ינאי ונמרוד ברעם

"אנחנו רואים מכוח האור, אך לא אותו" אמר פסיכולוג התפיסה המבריק ג'יי ג'יי גיבסון.

האור מכה בעין, אך העין אינה רואה אותו. מה שמציף את העין הוא המשטח, המרקם הצבע, ולמרות שכל אלה הם תוצאת האור, הם אינם חוויות של אור. ובטרם נבחין בכך, בלא שבחרנו בכך, הם הצטרפו כבר לאובייקטים בעלי משמעות בתודעה.

אפילו המשטח, המרקם והצבע הם רק לעיתים נדירות מאוד מושא הראייה. מושא הראייה היסודי והטבעי יותר הוא דווקא חותמם המעובד, כלומר האובייקט טעון המשמעות. אנו רואים בית, חזיר בר, כלב, עץ, לא את המשטחים שמהם הם עשויים. לכן פירוק החוויה למרכיביה אינו מעניק הבנה טובה יותר של מעשה ההצטרפות, של פלא החותם הנותר. לכל היותר הוא מאפשר לנו הבנה טובה יותר של מגבלות הפירוק.

כבר בעבודותיה המוקדמות של נעמה פורת ניכר מחקר מדוקדק של עובדה זו, של האחיזה המתעתעת והחומקת שמעניק לנו פירוק החוויה בנושאה. היא צילמה בהן בתים בעלטת הלילה המהממת של מקום מגוריה, כליל. אור שבקע מאחד מחדרי הבית היה בדרך כלל מה שאיפשר את מעשה הצילום. לא האור, לא הבית ולא העלטה היו "נושא העבודה". האור שבקע מן הבית הציב את הצופה באישון עינה של הצלמת, מחוץ להתרחשות שבבית, מציץ, מחפש רמזים. אך מה שמתרחש בבית נותר בבית. ובין האור שחמק ממנו החוצה ומה שנותר בו חתום, בין מגבלות העין וגישושי הכוח המדמה, מבליח הנושא: הכמיהה להשתייכות כצורה של נטילת חלק במשמעות.

אותה כמיהה בדיוק, לעיתים מפנים הבית, ולעיתים מחוצה לו, העסיקה את פורת גם בסדרת צילומי העשים שלה. בצילומים אלה נראו העשים מרותקים לרשת חלון חדרה, מכוח פקודת הניווט הטראגית המובנית בהם. (גם העש, כמובן, אינו רואה אור: הוא גילום רוטט של תקווה, הבהוב הבטחת ההרמוניה של מנגנון הניווט ומושאיו). כשהעש מצולם מפנים הבית, מתארו הוא תוצאת המשחק העדין בין האור שניתז מכנפיו אל העלטה, וזה שמצליח במשימה שהעש נכשל בה: לחדור אל החדר, אל עדשת המצלמה. המתאר, כמו החוויה, כמו הזהות, הוא תוצאת המאבק הרב-שכבתי בין מה שהצליח להסתנן להשתייך, לקבל מובן, ומה שאבד.

גלגול נוסף של תמה זו ניכר בסדרת צילומי השלג של פורת (שאחד מהם בחרנו להציג כאן כעוגן לעבודותיה המוקדמות). בעבודות מוקפדות אלה מחליף סבך צפוף של עצים את תפקיד רשת החלון שמבעדה מבקש לכאורה האובייקט (או מבטו של הצופה) להסתנן אל עולם של מובן. אובייקט אורבני כלשהו, שלט חוצות מפתה, מבנה מגורים, אגם קפוא, משמש אז בתפקיד היעד המובטח שמעבר לסבך. הדמיון מפלס מבעדו את משמעויותיו המוטלות. והצופה צופה בעצמו כפשרה בין מגבלות העין וכוחו המוגזם של הדמיון.

בתערוכה שלפנינו לקחה פורת צעד מרשים בחקירת הבלחת הנושא מן המשא והמתן שבין הנראה והמוסתר, ובהבהרת מגבלות יכולתנו לבטא את הדבר באמצעות פירוקו לגורמיו. מצוידת במכשיר לראיית לילה, היא עוקבת אחר מעשיהן של הצורות בלילות, אחר הבלחת חיות הוואדי מתוך כתמי העלטה, אל עדשת המצלמה, ומחוץ לשדה הראיה והמובן. הרגע שבו הופך הכתם לחיה, ובעיקר זה שבו שבה החיה אל הכתם, הוא הדבר שבו היא מבקשת לאחוז. היא מציבה חיות צעצוע מיניאטוריות במציאות מלאכותית על רקע המאיים בכל רגע להתפרק לגורמיו הבלתי מושגים: המשטח והצבע. היא מניחה לנופים ממשיים אך מעובדים להתבונן בהשתקפותם המלאכותית בחיפוש אחר משמעותם. בעבודה המרכזית, נראה הכלב "קפק" ("כלב" בטורקית, דימוי" בהונגרית) כחולק עם הצופה זוהר קוטב מסתורי. אך למעשה הכתם הקסום שמעליו אינו אלא השתקפותו במכשיר ראיית הלילה. כמו השתקפותו, גם הכלב מאיים בכל רגע לשוב ולהתמוסס אל הבלתי מובן שממנו הגיח, ככתם סתום של אור.

האור מכה בעין, אך העין אינה רואה אותו. העין רואה מבעד לסבך, ומכוחו.

נמרוד בר-עם ואריאל ינאי