איה ניצן | קנה מלווה מבט
10.11.16-03.12.16
אוצר | יאיר ברק
הקנה והמידה
יאיר ברק על תערוכתה של איה ניצן 'קנה מלווה מבט'
במרכז תערוכתה של איה ניצן מוקרן דימוי ארובות מעשנות. תכליתן של ארובות הנה פליטה של תוצרי לוואי תעשייתיים. הארובות בעבודה של ניצן אינן פולטות אלא שואפות, בדומה לאדם המעשן ללא הרף. זהו ״קנה מעשן״ שאיננו פורק אלא צובר.
התערוכה נקראת ״קנה מלווה מבט״, במקורה הנחיה דידקטית המשמשת מדריכי ירי במטווחים צבאיים. משמעותה הטכנית מדברת על מעקב כוונת הנשק אחר מבט העין.
באופן פואטי אפשר לחשוב על פרשנות אחרת: ראשית המבט, לאחר מכן האלימות. או
במילים אחרות, כל אקט של תוקפנות – ראשיתו במבט. אך ההנחיה הזו, טומנת בחובה פרדוקס לוגי; קנה איננו יכול ללוות מבט, הרי קנה הוא חפץ, חסר תודעה והכרה ורק המבט - יכול ללוות קנה.
אפשר להעלות על הדעת צימוד מיתי דומה, השוכן בבסיסו של האתוס היהודי: ״נעשה ונשמע״. כאשר המבט מקדים את הקנה התודעה מקדימה את המעשה. בניגוד לצירוף הזה, כאן, במעמד הר סיני, הקבלה הבלתי מותנית, המיידית, הכמעט נמהרת של עם ישראל העושה ואז שומע, אמורה לבטא את דבקותו בדבר האלוהים ואת קבלת הציווי העיוורת. כאשר המעשה מקדים את המחשבה והקנה מקדים את המידה, יש קרקע פורייה לעוולה.
כמו הארובות המעשנות פנימה, שאינן מצליחות לפרוק את הרעל, כך גם שני הצלפים הצעירים, נער ונערה המוצבים זה למול זו ובידיהם רובה אולימפי. עבודת הווידאו מציגה רגע מתמשך של התכוננות, של התכוונות ושל הבטחה לפעול, אלא שהפעולה איננה מגיעה. הקליע איננו נפרק ונשאר נצור בתוך הקנה (שאינו מעשן). הרובים מופנים זה אל זו, הקרבה ויחסי המגדר מציפים תחושה של אינטימיות, של מתח, ובקצה המטאפורה, של תשוקה לא ממומשת.
דיוקן אישה מבוגרת, מישירה מבט אל המצלמה כשעל עיניה התקן ייחודי שתפקידו לאפשר עצימת עין אחת ללא מאמץ. המשקפיים הייעודיים הללו משמשים צלפים לצורך כינון מבט אל המטרה. האישה המצולמת היא אם האמנית. הבת ואמה מכוננות ביניהן יחסים של מבט: האמנית עצומת עין אחת מאחורי המצלמה, השנייה, האם - מחזירה לה מבט עין אחת מאחורי רטייה שחורה. עצימת עין אחת מיוחסת פעמים רבות למצב אמביוולנטי בו עין אחת מסתכלת והשנייה מעדיפה שלא לראות. זהו מצב של הבלגה מתוך בחירה, ראייה חלקית ולא שלמה.
הצלע האחרונה בתערוכה, שהייתה למעשה הדימוי המוקדם ביותר שפתח את גוף העבודה הנוכחי, מציגה עינית הצצה. הדימוי הפשוט, הכמעט טריוויאלי, של דלת בית שבמרכזה עין, בתוך המהלך התחבירי של התערוכה כולה, מצליח לייצר מערך אסוציאטיבי מאתגר: העינית פועלת כעת בשני כיוונים: היא מביטה אך גם ניבטת, היא מבקשת שיביטו בה בעין אחת, היא עדשה של מצלמה, היא אישון עין, היא כוונת.
בסרטו החשוב של אלפרד היצ'קוק ״חלון אחורי״, צופה ג׳ק, צלם עיתונות המחלים מפציעה בשכניו שבבניין ממול. חום הקיץ גורם להם לפתוח את חלונות ביתם וג׳ק משקיף עליהם באמצעות מצלמה בעלת עדשה ארוכת מוקד. בסרטו של מייקל פאואל ״תום המציץ״, רוצח סדרתי מצלם את הנשים אותן הוא רוצח באמצעות מצלמת קולנוע ביתית- הוא עוצם עין אחת על מנת לצלם ופוקח עין שנייה על מנת להרוג. וכמובן ישנה דמותו של צלם האופנה בסרטו של מיכלאנג'לו אנטוניוני, אשר לוכד לכאורה מעשה רצח במצלמתו וכל ניסיונותיו להפליל את הרוצח עולים בתוהו.
המצלמה הפכה במחצית השנייה של המאה ה-20 לכלי טרף מטאפורי ולעתים אף ממשי,
אך בניגוד לאלימות המופגנת במקרים אלו העבודה שלפנינו איננה מנכיחה ולו רגע אחד של אלימות, היא אינה מציגה מיניות ואין בה אף דימוי של היעדר, אך בתוך מערך הדימויים, הפוטנציאל הנפיץ לתוקפנות שזור, נוכח היטב ומאיים להתפקע.
