הילה ווגמן | אמירה

01.09.16-24.09.16

אוצרת | גילי זיידמן

החדר חשוך, כולם ישנים, כמעט. אמא, אבא, תינוק, הר וכרית.

דמות אשה מקבלת את פני הנכנסים, היא מלווה את הסובבים בגלריה ואת הקיימים בו. זוהי אמה של האמנית. אמירה, כשם כותרת התערוכה, שמצהירה על גילוי דעת. האם הגדולה מציפה את החלל במבע פניה. הסאונד עוטף בפסנתר, כינור ורעשים לבנים. עורה נמתח תחת שעווה והפנים מתכרכמות לרגע בעווית. היא שוכבת כשעינייה מדממות שחור. ארשת פניה מרחפת בגלריה, כמו דמות עליונה שיודעת ורואה הכל גם אם היא לא נוכחת. הטיפול (האמנותי והקוסמטי) משרה אווירה רגועה ומתכנסת, המוזיקה מערסלת, המבט מתערפל, ידי הקוסמטיקאית כמעט ומעסות אותך. Mom. Mom. מעיר קולה של הצלמת את אמה וגם את הצופה בגלריה מהרצף המלודי, מהחלום בהקיץ. עיניה נפקחות.

במרכז התערוכה פסלון של תינוק. ווגמן חוזרת למעשה ידיה מילדות, בשנת 1994. דמות משה בתיבה - תינוק כבד פה בעריסה, מכוסה בשמיכה. הוא שוכב במרכז הגלריה, בין אמא לאבא. קורות הכן שבתוכו הוא מונח מגינות עליו, מוגבהות ומפרידות אותו מן הכלל. כך שמי שיתקרב אליו ויפנה אליו מתשומת ליבו יראה אותו, מי שלא יטרח - יפספס. עכשיו הוא יכול להיות הילד הקטן של הצופה בו. מי יזהה בו תינוק ומי יראה בו איבר גוף כזה או אחר.

אבא אחרי ניתוח, ספק ישן ספק מתאושש. שכוב על צידו, ראשו על כרית בלא ציפית. גבו אל המצלמה חושף צלקת הנמתחת מבסיס עמוד השדרה. גופו שוקע לתחתית התמונה. הקיר אפור. זהו רגע שקט, ממוסגר. מלנכוליות מסוימת שיש עימה גם רוגע.

בהמשך הקיר, במרחק מה, תצלומי פולארויד תלויים כמו חוליות בשרשרת, חוליות עמוד שדרה אופקי. בכל אחד מהם כרית מהוהה על מזרן פרחוני - חשופים, ללא מצעים. הפרגמנטים מפורקים, מתווספים, ובין הכרית למזרן נפרש לכאורה קו אופק. כאילו היתה זו פנורמת נוף, גבעת רכסים מדומה של כריות ואגם עשוי מזרן כחלחל. השורה מציגה נסיון חוזר על עצמו לצלם מצב. זהו גמגום מצטבר. נסיון שלא עלה יפה והפריים הנחשק לא יצא אל הפועל/התממש. האמנית נותרה עם חבילה משומשת של פולארוידים שכל אחד מהם לא מצליח להיות העליבות שרצתה לבטא, אבל המצבור משמש אותה לדבר על בעיה מקיפה יותר. אי-מושלמות שלא ניתן לשאת, המובילה לשתיקה וחוסר יכולת.

לצידם, בתוך הבועה המוחשכת שיצרה ווגמן, תלוי הר. דימוי יחיד מתוך סרט וידאו שצילם אביה של האמנית. היא ניצבה מולו בילדותה וההר נצרב בזכרונה החזותי - מוחשי וצילומי - הר רחוק שהיא יכולה לחזור אליו. מתוך קלטות קלטות של חומרים, שמאכלסים ילדות וגם את נוכחותו ותפקידו/אחריותו של האב המצלם, היא בחרה את פסגת ההר הזה - מטרה לשאוף אליה. הרכס מושלג פעמיים - בשכבות שלג שהצטברו עליו בשוויץ וב"שלג" שהטמיעה בו מצלמת הוידאו. "ההר שלי במקרה הוא מ-94'", אומרת לי ווגמן. מצביעה בכך שלכל אחד ישנו הר שלו, שמסמל עבורו מושא להצלחה ואתגר. היא בוחרת לפרק אותו מדיומלית, להחוויר את מרהיבותו לגוונים אפורים בהדפסה זולה, ועדיין - הוא האחד, הנשגב עבורה.

דמותו של אבא חוזרת שוב, בוידאו המוצב בפדסטל. דמות גברית שוחה. הקצב אטי, מרוכז. אלכסוני הוידאו מחוררים נקודות. אופן ההצבה מותיר את המים אופקיים, כמו נחל תחום בבריכה. הדמות הירואית ותקועה. התקרבות אל העבודה מייצרת שיבוש מדיומלי ומפרקת את הוידאו על ידי נזילה של הגוף. הזרועות החותרות במים נעות כמו בתוך עיסה סגלגלה-חומה. רכינה קדימה אל מעל המסך, מעל הדמות, מעבירה את ירקרקות הגוף לשחור-לבן תקין של סרט. אבא שוחה, שוחה בלופ שוחה צעיר. חותר כמו כדי להגיע לפסגת ההר. להגיע לאיזה שיא שבתערוכה עצמה לא קיים.

זו תערוכה חשופה, שמציגה מצבי פגיעות. ותוך שכך מעידה על הקירבה והאמון הקיימים בין בני המשפחה, בין מושאי הצילום לצלמת. ווגמן מצלמת את הוריה, גם את מיטתה, בפוזיציות שיש שיגידו שאינן מחמיאות, אבל משום הקירבה והאמון שבהן, הן מעלות יופי מרגיע ומעוררות מחשבה. שורים בגלריה האינטימיות והשיתוף במצבים בהם נמצאים בני המשפחה, ובדרך בה ניתן לגעת בדברים. בעבור התערוכה עצמה זוהי אינה משפחה ספציפית אלא מודל - אמא, אבא, תינוק. אמא דרוכה, אם מתכנסת. אבא שוחה, אבא מצלם ומתעד, אבא מתאושש. התינוק נשאר תינוק. שכוב בעריסתו. אילם, אך הדמיון הצורני של המכלול לענבל או לדגדגן מעלה בראש צעקה. הר להגיע אליו, קו אופק של כרית ומזרן.

התערוכה כולה מניחה מצבי אין-שיא ומהווה חלל נטול התפארות. השהות בו מערסלת ומטרידה גם יחד, בין גלים של התרוממות ושקיעה. זהו מקום חשוף מאוד להציף זכרונות שתמיד אתך, שאין בהם רגע מכריע או שורת מחץ והם עוטפים אותך בהתמודדות מולם הלוך וחזור. אין שיא ומשום שכך אין מהיכן ליפול.

לאורך התערוכה ווגמן מייצרת התייחסויות למנח הגוף של הצופה בה. והרכינות השונות, הדרושות לצפיה מכוונת בעבודות, מאפשרות דיבור על האחריות של הצופה להתעמק, אחריות הורית ניתן אולי לטעון. האמנית רוצה להגיד דבר מה ורוצה שתקשיבו, שתתנו מעצמכם להצלחת האמירה. וכאן היא משמשת בשני תפקידים - המבוגרת האחראית שיצרה סיטואציה ופתחה את הדלת, והילדה שמנסה לומר דבר מה וצריכה שתקשיבו. החיבור הזה לילדה שבתוכך, לזכרונות ילדות שזה מזמן הם אינם זכרונות ילדות אלא דרך חיים, הוא מעמד חשוף וכן. נוצר מהם משהו שבין חיבוק חונק לרוגע מנחם, בין שקט שמחדד את האינטואיציה לאפאטיות הולכת וגוברת. ווגמן משתחררת ומאפשרת לעצמה לומר שהיא מחפשת. היא נוברת בעבר וחושבת לאן היא מנסה להגיע. ומתקדמת. היא עושה זאת בגמגום שהיא מתחקה אחריו. היא התינוק כבד הפה והיא היוצרת שלו. היא השוחה אל ההר ועוד לא מגיעה, משיגה. היא המתבוננת מעל לכולם, מעל ההורים הישנים. היא המתעקשת והיא המרפה.