מרים נאה | צל הדקל

16.6.2016-16.7.2016

אוצרת ­| הגר בריל

-------

איפה אנחנו חיים?

באיזה אופן אנו מגדירים את השייכות שלנו למקום?

איך נגדיר את בית הגידול שלנו? לפי ההגדרה האקולוגית היבשה, בית הגידול הוא מכלול תנאי הסביבה המשפיעים על קיומו של אורגניזם במרחב גידולו הטבעי. מכורח הצורך לשרוד, בעלי חיים ובני אדם מתאימים את עצמם לסביבת המחיה שלהם והיא מכוונת את התפתחותם. אך מהי אותה 'סביבה' ומה קורה כשאנחנו נעקרים ממנה? האם אנחנו יכולים לקרוא למרחב המחיה שלנו 'טבעי' גם כאשר הוא כלל אינו מורכב מ'טבע', אלא מתהליכים חברתיים, משינויים כלכליים וממוצרים תעשייתיים, סינתטיים לחלוטין? בית הגידול המלאכותי שמרכיבה מרים נאה בחלל הגלריה מבקש לשמש במה לבחינת שאלות היסוד הללו.

במבט ראשון נדמה כי מונחת לפנינו סביבה אקולוגית שלמה ומושלמת: יער דקלים ירוק שניטע באופן סדור ומכוון. כיאה לכל סביבה אקולוגית המוצגת לטובת בני האדם, היא כוללת שלטי הסברה עבור המבקרים התרים את שביליו, הצצה חביבה אל חיי הבר של המקום ומעקב אחרי מנהגיהם של בעלי החיים הגדלים בתוכו. אך שוטטות מכוונת בחלקת היער שנבנתה בגלריה מגלה שהיא איננה קוהרנטית: יש בה עצי דקל מעמק הירדן, אך על אדמתה לא צומח דשא כי אם לינוליאום ירוק שנרכש בדרום תל אביב. למעשה, אף העצים עצמם אינם מקומיים לחלוטין: את הדקלים הביאו לישראל בעיקר אנשי חטיבת ההתיישבות בהסתדרות הציונית ואנשי קבוצת כנרת בשליחות המשרד הארצישראלי, במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. הדקלים יובאו ממדינות שונות למטרות נוי ולמטרות חקלאיות, כך שנוצר בארץ מכלול מעורב של זנים מגוונים, שעם השנים הפך לחלק מוכר מן הנוף.

השילוט המוצב ביער הדקלים מבקש להגדיר ולסדר אותו– אך זהו ניסיון כושל, שכן השלטים אינם חושפים מידע נוסף על אודות צמחיית המקום אלא מציגים דימויים מעובדים של ציורי דקלים טיפוסיים ממצרים העתיקה. עבודות הווידאו המבליחות בין העצים חושפות את התנהלותם היומיומית של יצורים לבנים ופרוותיים החיים בין העצים הירוקים, כמו בתיעוד נדיר של ערוצי טבע בטלוויזיה. גם יצורים אלה אינם מתאימים לסביבתם כלל ועיקר: הם חיים בתוך חליפות הסוואה לבנות המיועדות לאזורים מושלגים דווקא. בכך, תפקודן העיקרי של החליפות נשלל מהן: בתוך חלקת היער אין להן עוד יכולת להסוות, ובמקום להטמיע את היצורים החיים בתוך סביבת הגידול שלהם, הן מבליטות את נוכחותם ואת חוסר התאמתם למקום.

מרחב המחיה ההיברידי שנוצר בגלריה מזמן אליו אלמנטים המנותקים זה מזה, שכמו אולצו לחבור יחד וליצור מעין גן בוטני מעורער, הטרוטופיה אקולוגית שלא ניתן לדעת אם תשרוד את מבחן המציאות. ההכלאה המלאכותית של הסביבה מייצרת מרחב מחיה כה פזור ומפורק, שכבר קשה לקרוא לו 'טבעי'. נוכח אזור הדמדומים הזה קשה שלא לתהות: האם ייתכן כי ככלות הכל, גם את מרחב המחייה ה'טבעי' שלנו אנחנו בעצם מייצרים לעצמנו?

הגר בריל

יוני 2016