20.01.11-15.02.11

 

"...על צלם הפורטרט לפרש את אופיו הפנימי של המצולם, ולא רק לתעד נכונה את מראהו החיצוני. על הצלם לדעת באופן ספונטאני מיהו המצולם, מהי אישיותו, ולתפוס את "שפת הפיזיונומיה, את הבעת מבטו [... עליו] לעשות יותר מאשר 'פוטוגרף', עליו לעשות 'ביוגרף'"[1].‏‏

דמויות רפאים אלו מסתובבות בתוכי כבר מספר שנים, קונות להן חלקה, מפתחות אישיות ורצון משלהן, כמעשה פיגמליון של אובידיוס, הפכו יצורי בריאתי לבריות עצמאיות. אני האב, החבר ולעיתים גם יריב שלהן.

דמויות אלו מביאות לידי ביטוי תפיסות סטריאוטיפיות (שלי ושל הצופה) ותהליכי זיכרון אישיים. הדיוקנאות נבנו מחלקי זיכרון ומהתרשמויותיי מאנשים שפגשתי לאורך היום, או כאלו שנחקקו בזכרוני מתוך ההיצף החזותי שמכל עבר. הדיוקן, מכל מקום, הוליד דמות הנושאת אישיות יחודית. מערכת היחסים שהתפתחה בשלב זה היתה בלתי נמנעת.

בפרוייקט זה, אני בוחן את גבולות המדיום הדיגיטאלי, שגם הוא, כמו הדמויות שיצרתי, הינו בן כלאיים, מתקיים בחלל שבין ציור לצילום ועיצוב גראפי, התווך שבין טכנולוגיה לאמנות. הקפדתי על מאפיינים חזותיים הנאמנים לשפה הצילומית, ועם זאת ההתבוננות בהם טורדת, מערערת וחותרת תחת הבטחון, לכאורה, 'במציאות' כפי שניבטת מתוך הדימוי.

מהם גבולות המציאות, כאשר ניתק המסמן בתמונה מהמסומן, והוא כבר לא מסמן מציאות קונקרטית?


[1]אנדרה אדולף אז'ן דיסדרי (André-Adolphe-Eugène Disdéri ), מתוך חוברת הסבר לצלם הפורטרט (Renseignements photographiques indispensable a tous, 1855), מצוטט אצל: Robert A. Sobieszek, 1999.Ghost in the Sell: Photography and the Human Soul, 1850-2000, Los Angeles County Museum of Art and MIT Press, p.19