העין והאין: לצלם את הבלתי־נראה

הטריפטיך בעבודת הווידאו "שדה" נפתח במבט לשמיים. להקת ציפורים חגה מעל שדה בדרכה לארצות שמעבר להרים. מה הן ראו שם? אולי הפעם איננו מצרים על שתיקתן.

איטלו קאלווינו כתב על ציוריו של פאולו אוצ’לו, אמן הרנסנס, וציין דבר־מה מוזר: בציוריו של אוצ’לו אין ציפורים. כשדנים בעבודתו של אוצ'לו,על פי רוב עוסקים באופן שבו הוא חידש את כללי האקצֶרה והפרספקטיבה או דנים באיקונוגרפיה של הקרב. לעומת זאת, קאלווינו תוהה מה עלה בגורלן של הציפורים. הוא טוען שאף על פי שאין כמעט ציפורים בציוריו, בעבר הן היו מרכז יצירתו והעניקו לו את תהילתו ואף את הכינוי אוצ’לו – 'ציפור קטנה', כשמותיהן של ילדות: פייגה, פלומה, ציפורה. כאן אנו רואים אחד מן הציורים המפורסמים שלו, "קרב סן רומאנו".

כשקאלווינו שואל לאן נעלמו הציפורים, התמונה מתהפכת. מאז שנשתלה השאלה, אינני רואה עוד את הטורבן לעומת הקסדה, החיילים הבולבוסים נראים פתאום כהפרעה, החניתות הפכו את הדרכים לבלתי עבירות, משתיקות בצרימת המתכת שלהן כל ציוץ או שריקה. אני מחפשת גומחות קטנות. פינה. מחסה. מקום שאליו תוכלנה הציפורים לחזור, אם יישאר בהן אומץ.

בדומה לכך, גם בווידאו "שדה" אנחנו רואים בעיקר את מה שאינו בפריים. 

אני מחפשת גומחות קטנות. פינה. מחסה. מקום שאליו תוכלנה הציפורים לחזור, אם יישאר בהן אומץ

בתצלומו המכונן משנת 1855 הפנה רוג’ר פנטון את מצלמתו אל שדה קטל נורא, שהיה מכונה בפי החיילים הבריטים 'גיא צלמוות', אחד מאתרי הקרבות העקובים מדם במלחמת קרים.

אין אנשים בעבודה של פנטון.

פנטון התמודד עם מגבלות טכניות: הוא עבד עם לוחות זכוכית גדולים משוכים בקולודיון, חומר שדרש זמני חשיפה ארוכים, ולכן לא ניתן היה לצלם תנועה, אלמנט מרכזי בקרבות, שפנטון אמור היה לצלם. הוא נשלח לתעד את המלחמה מטעם המלכה ויקטוריה. המלכה שלחה אותו, והמלכה איננה רוצה לראות את המוות. ואולי טוב שכך. כי מה הוא היה רואה? מה אנחנו רואים כשאנחנו רואים גופה?

המלכה שלחה אותו, והמלכה איננה רוצה לראות את המוות. ואולי טוב שכך

הרבה נכתב על היכולת של הצילום לקפוא על שבריר של שנייה, לשמר את הרגע. היכולת "לחטוף" רגע מתוך רצף הזמן מעניקה לצילום קרבה מיוחדת אל המוות. אצל פנטון, לעומת זאת, נדמה שכוחו של הצילום אינו טמון במה שהוא מראה, אלא במה שהוא נמנע מלהראות. זהו צילום שמכבד את גבולות הייצוג – לא רק על רקע הכניעה לצנזורה המלכותית, אלא משום שהמוות עצמו שייך למרחב שאינו ניתן להכלה חזותית. חוקרת הקולנוע ויויאן סובצ’ק כתבה על המוות כשוכן מעבר לסף הייצוג, כאירוע שאין לייצגו במלואו. דווקא ההתרחקות מן היומרה להראות מאפשרת למצלמה ללכוד משהו אחר.

האנשים אינם, השדה נותר. אבל זהו אינו צילום נוף. זריחה, אבל לא נוף. 

גם בסרטה של וואעד אל-כאתיב (Waad Al-Kateab) יוצרת סרטים ואקטיביסטית סורית, "לסאמא" (2019), משובצים שוב ושוב צילומים של "לא־נוף".1 מבטים חוזרים אל השמיים. שמש אדומה שוקעת מעל חאלב הנצורה בשנותיה האפלות של מלחמת האזרחים בסוריה. ואאעד חיה עם בעלה, אחד הרופאים היחידים שנותרו בעיר, בבית חולים שסופג הפצצות. המצלמה מביטה שוב ושוב כלפי מעלה, אך אין זה מבט של פליאה או של התרוממות רוח. הוא טכני, הכרחי. מחפש אחר המטוס, אחר הפצצה הבאה, מתבונן מבעד לשקיעה. השמיים שלה, כמו השמיים שלנו, השתנו לבלי הכר: הם אינם פתוחים עוד, אלא הפכו למקור של איום. 

 הסרט מוקדש לבִּתה של הבמאית, הנולדת לתוך המלחמה. וואעד מעניקה לה את השם: סאמא (سما; שמיים). בתוך התופת היא מתעקשת לזכור ולהזכיר שבשמיים עשויות ציפורים להופיע. 

• 1

   אני מודה לפיתנאת ואקד שהכירה לי את הסרט. 

Copy Link to Article