הנוף שבחלון
נולדתי בצפון הארץ להורים שאהבו את הטבע בדרכים שונות. אבי, צלם חובב, נהג להעמיד אותי בפרונט של נופי הארץ - תמיד במרכז הפריים, מול השמש - כקנה מידה לנופי הכנרת, הרי הגליל ושדות הנגב. בשנותיי הראשונות כאמנית, התכתבתי עם פעולתו הצילומית כשביימתי דמויות באתרים שונים.

אמי, שחששה מאור השמש ומזוחלים, מיעטה לצאת מן הבית ויצרה בתוכו טבע מלאכותי. דלתות החדרים ורצפת הלינוליאום היו ירוקים, פרחי פלסטיק סודרו באגרטלים והשתפלו מן הארונות, שעוני קוקייה תקתקו במבואה ומדבקות של פרפרים הוצמדו אל טפטים פרחוניים. התאורה הפלורסנטית דימתה אור יום, שכן החלונות כוסו בוילונות, רשתות, תריסים וסורגים ואור השמש כמעט שלא חדר פנימה. המבט מהחלון דרש להסיט שכבות רבות, ולא תמיד קיבלנו לכך אישור. הטבע שבחוץ נתפס כמסוכן. הבית עוצב כתפאורה- מרחב סגור ובתוכו  ניסו גם לביית אותי ולהגביל את חופש התנועה שלי. לכן נהגתי לברוח מהבית אל השדות והחורשות ולקיים קשר משלי אל הטבע.

לאורך השנים התפתחה אצלי צורת התבוננות מיוחדת על העולם, והחלון הפך למוטיב חוזר בתצלומי. הזיכרון הביוגרפי המיוחד צרב בתוכי את המבט מן החלון כמתווך בין פנים לחוץ, מבט שמחפש שוב ושוב חלונות חסומים או מנותצים , דיורמות ופתחי הצצה אל טבע מלאכותי או אל פנים הנפש. הדיכוטומיה הזו הפכה לעמדה צילומית. כאשר אני מקיימת דיאלוג עם ארכיון הצילומים של אבי ועם המורשת של אמי, הצילום הישיר יחד עם המטופל מאפשרים לי לפעול בתוך מציאות כפולה. 

בשנת 2007 פתחתי לראשונה פתח עגול בתוך דיוקן עצמי, דרכו נחשף "פנים הגוף" כטבע מוקטן, שבו מיקמתי עץ בונסאי. בעבודה אחרת הצבתי מרפסת מעץ לפני תצלום נוף, והפכתי אותו למרחב סגור השולח את מבטו של הצופה החוצה. בהצבה זו (הלב זוכר, מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן) התנסיתי בשילוב חומרים אורגניים ובבניית סביבות של טבע מלאכותי בחלל. 

בשנת 2015 הצגתי לראשונה את תצלום הסלון של אמי, ובו חלון הזזה מזכוכית, שעליו הודבק טפט של יער. ".... החלון הופך למסגרת, והזכוכית הופכת לתמונה; המרפסת הופכת ליער; והזמן קופא למעט אותם רגעים נדירים, שבהם אור השמש מדליק בטעות את היער. המציאות נחסמת על ידי הייצוג, והאמנות מסתירה את החיים. החלון הזה הוא אקט של סירוב לנוף הממשי בשם השאיפה לנוף נשגב....". כך כתב רועי בושי (לגעת בנוף, מתוך ספר האמנית "מול השמש") על התצלום המתעתע, אשר נדמה כפעולת הדבק ולא כמופע ישיר שנלקח במציאות. אפשר לראות בתצלום שצילמתי בחופזה את הבזק הפלאש על טפט היער. לצד החלון הצגתי דיורמות, שורשי אוויר ומגזרת של דמויות על רקע הר, שהצבתי בתוך מסעד של כיסא. לתערוכה קראתי פארק אוטופיה (גלריה אינדי, תל אביב), על שם אתר המדמה טבע היברידי.

בשנת 2016 סרקתי קולאז'ים שהזכוכית שלהם התנפצה. העבודות תיארו סצנות פסבדו אנושיות בתוך נופים פנטסטיים  (תיירות פנים). הסדקים הפכו לחלק מהדימוי ולזיכרון של שבר- ונדמה היה לי שנפתח סדק בין שני העולמות שקו החלון הפריד ביניהם. או שמא סדקתי את החלון המטאפורי של אמי?

בשנת 2022 הצגתי אינסטליישן שהורכב מ-17 תיבות עץ חלולות שפתחתי בתוכן חלונות צפייה (להשיב מבט, מוזיאון פ"ת). על גבי התיבות ובתוכן הוצבו ייצוגי טבע ועבודות במדיות שונות שנוצרו תוך שהייה ומחקר בגן החיות בפתח תקווה. את ההשראה לתיבות קיבלתי מהתבוננות בכלוב הציפורים שבגן, בו התקיימו יחסי פנים וחוץ בו זמנית בין ציפורים נקבות שקיננו בתוך התיבות לבין ציפורים זכרים שעופפו בכלוב ואספו להן מזון .

בשנת 2025, השחרתי חלונות בתוך תצלומי בתים מנותקים מסביבתם שהפכו לסילואטות מחוררות. (בין אדמות הגופרית אל קרחוני סבלברד, גלריה בארי, תל אביב). העבודות עסקו במרחב נטוש  והרוס על פני האדמה,  אך הבית הביוגרפי המשיך להפעיל אותי מתחת לפני השטח. 

במרץ 2026, בזמן המלחמה עם אירן, הדבקתי תצלומי רהיטים מהמאה ה-19 על תצלומי נופים מן העולם, ופתחתי בהם חלונות אל החוץ. הוצאת הרהיטים אל הטבע יכולה להיקרא כפעולה אנרכיסטית נגד התירבות או כזו שמצביעה על אובדן הבית המוכר לנו בתקופה של חוסר ודאות, אך גם כניסיון לנסח ביתיות חדשה בתוך מרחב פתוח. 

בילדותי התבוננתי מחלון צר בחדרי אל החרמון, והאמנתי שזהו הר בשוויץ, המקום שאליו נסעו הורי לנפוש. הדמיון סייע לי לארגן את המציאות. יתכן ששם החלה להתפתח  עמדתי הצילומית , ברגע שבו שחררתי את המבט המדמיין הרחק מן הבית החנוק. אני עומדת בחלון ושני עולמות אחוזים בו: הפנימי והחיצוני. 

החלון בילדותי, היה סימן אחד בתוך מערכת של שליטה וביות. ממקום פיזי שהשפיע על הראייה שלי, הוא הפך עבורי למנגנון עבודה. כשאני יוצרת צילומים מעובדים בסטודיו שלי, הם נסמכים תמיד על פעולה צילומית מקדימה בעולם.  גם בעידן של פוסט אמת, וגם כאשר נדמה שהאמת הצילומית שבחוץ כבר איננה, העבודה שלי מתחילה ממפגש עם המציאות.  

לעיתים אני חושבת על חלון הילדות כעל דגם מוקדם של עולם דיסטופי, עולם  שבו הטבע הופך לזיכרון ומתקיים כסימולציה בתוך מציאות מדומה. הילדה שהייתי האמינה לטפט בחלון . העין שלה למדה לקבל את דימוי היער כמציאות. העתיד לבוא כמו התרחש בתוך הילדות שלי. בהווה אני מתבוננת מהחלון בירוט של טיל ונכנסת לחדר האטום שחלונו מוגף בתריס ברזל וכנפי זכוכית.  בני הבית לידי מעיינים במציאות אחרת, מוארים באור כחול של מסכים.  אני מניחה אוזניות על ראשי ועוצמת עיניים. 

Copy Link to Article