פיסת טיח מתקלף פוערת פצע מבני עמוק, תיקון שפכטל מאולתר משאיר צלקת שתתנוסס לעד, צינורות מתכת ופלסטיק מתפשטים פרא במעלה הקיר ואחד משתלשל ברפיון מטה, מטיל את מימיו על עוברי האורח; בנקודה שבה המים מתנקזים צומח עשב שוטה ועיקש, מאיים לבקע את היסודות.

השכונה סוגרת עלינו במיצב של דיוי בראל. מתפרצת בזום־אין ובזום־אאוט לתוך חלל הגלריה, תובעת את הברוטליות של נוכחותה ממבטנו המתחמק. שנים שבראל משוטט בשכונות, מצלם סביבות עירוניות בפריפריה ובמרכז, בורר החוצה נוכחות אנושית ושותל אל תוך הקומפוזיציות מרחבים מדומיינים. כאן, השכונה מופיעה בשני גופי עבודה שנארגו יחד זה עם זה. בראשון, משתלטים על הקירות קאט־אאוטים של אלמנטים מבודדים מתוך המרחב העירוני, מנציחים את האנדרלמוסיה החזותית של הבלאי, הפרטאץ', ההזנחה. האורבניות הישראלית השחוקה שאנו רגילים לחלוף על פניה בהתעלמות הופכת לתרכובת סוריאלסטית שמסתערת לעברנו מכל פינה. 

בתוך קומפוזיציית הטפטים תלוי גוף עבודה נוסף של קולאז'ים קטנים המתיכים בין תצלומי שיכונים שונים מרחבי הארץ לבין פרטים הלקוחים מתוך האנציקלופדיה 'תרבות'. 'תרבות' (אשר במקור האיטלקי נקראה 'Conoscere' - להכיר) היתה אנציקלופדיה מאוירת ממחצית המאה הקודמת, שביקשה להקיף ולתווך את הידע האנושי "ההכרחי" - מחוקים פיזיקליים ועד לנימוסי שולחן - בצורה נגישה לציבור הרחב; מעין ספר הוראות להכשרת "האדם החי בחברה". החיבור בין איורי האנציקלופדיה והשיכונים - שגילמו את ההבטחה בפרויקט הקליטה הישראלי - יכול להצביע על התשוקה המשותפת של שניהם לקדם את החברה תוך תיבנות האדם; השאיפה לסטנדרטיזציה של המגורים ושל הידע נבעה בו זמנית מכוונות טובות ומפטרונות, מתוך רצון לטפח את האדם כאזרח ולמשטרו. ההנחה של אלמנטים משני הפרויקטים זה על גבי זה, הופכת את הסדרה למעין אנדרטה לכיסוף ולכישלון של המפעל הלאומי המודרני (ובתוכו זה הציוני) ליצור ולבסס חברה אחידה ומאוחדת.  

ממאבק הכוחות בין התכנון האוטופי להתממשות משולחת הרסן של המציאות, העין נמשכת פנימה אל השקט הבולע של חדר המדרגות. ברגע הראשון הוא נדמה טיפוסי, מוכר. אך מבט שני מגלה חלל שחל בו היפוך; הוא אינו מוביל למעלה או למטה, תקוע בלימבו ארכיטקטוני שאין ממנו מוצא. גם מבטו של הילד הבודד בחלל עורג אל הלא נודע, אל עבר הארון האסור, זה שמכיל "חומרים מסוכנים".

ומבעד לתריסים המוגפים, דרך חור שלא תוקן אף פעם עד הסוף, מזדמנת הצצה. נוכחות של גוף מבצבצת, מותירה סימני חיים שסוטים מהנורמות שהנחילה התרבות. זהו גוף מבודד שפועל לחסום את מבט החוץ עליו, מתכנס בנבדלתו.