Skip to content

אפיטף (מתוך: השמש של אתמול), 2010. צילום: אורי גרשוני

חנה סנש, 2015. צילום: אורית סימן טוב

גילי פתיר, אפריל 1992, תל אביב. צילום: ורדי כהנא

היטל מורכב מס.1 - כיכר השבת, ירושלים, 2003. צילום: יגאל פליקס

טרנזיסטור, 1979-1980. צילום: יגאל שם טוב

קו החוף. צילום: יוסף כהן

רומקה ומירון, תל אביב, 2015. צילום: נועה צדקה

הבשורה, 2010. צילום: עדי נס

WE ARE STILL FEELING EXTREMELY WELL. מתוך 1995-2010 Let it Bleed. רונה יפמן

מגהץ, 1997. פריים מתוך עבודת וידאו. שרון בלבן

Featuring

אורי גרשוני, אורית סימן-טוב, ורדי כהנא, יגאל פליקס, יגאל שם טוב, יוסף כהן, נועה צדקה, עדי נס, רונה יפמן, שרון בלבן

Curation

יגאל פליקס

הצילום נתפס בדרך כלל, כמדיום שמהותו להציג את המציאות. גם אם נבצע בו מניפולציה, תוך כדי פעולת הצילום או עם עיבוד התמונה לאחר מעשה, עצם הקיום של הצילום מתחיל מהקלטה של הממשי.

​הצלמות והצלמים המציגים בתערוכה, בחרו עבודות שלהם, שהן מכוננות בתהליכי יצירתם, ונימקו מה הופך אותן לכאלו. הצלמים פורסים קשת רחבה של גישות והתנסויות באמצעותן הם מפרשים את המציאות. בה בעת הם מחפשים משמעות באותה מציאות שהם חווים, במפגש הממשי עם הנושא המצולם (אדם, נוף ודומם).

​למרות השוני בגישות, בין תמונות הצלמים ודבריהם, ניתן למצוא קשרים מיוחדים: ערכים שבולטים ביצירתה ובדבריה של אחת, נמצאים בין השורות או בין הפרטים שביצירותיהם של אחרים. המכנה המשותף הבולט אצל כולם, הוא המשקל הרב שמייחסים הצלמים למפגש עם המציאות הממשית. דוגמא לכך אפשר למצוא בתצלום הטרנזיסטור מתוך "אלבום התצלומים 79-80" של יגאל שם טוב. מעבר למשמעות הסוציולוגית שמייחס שם טוב לחפצים המונחים לפניו, הוא גם חווה אותם כפרטים שמבטאים משהו מרוח התקופה שהייתה.

שונה משם טוב הוא עדי נס, בתצלום הבשורה. נס מתאר מציאות שמוכרת לרובנו אבל לא תועדה מעולם. הוא מדמיין את הסיטואציה, מאוסף תיאורים סיפורים ושירים אודות אותו מעמד ידוע באתוס הישראלי. בתצלום נראית משלחת נציגי צה״ל מבשרת לאשה על מות בנה. הצילום של נס מבוים, תיאטרלי. אתר הצילומים הואר בקפידה וכל הדמויות המצולמות -שחקנים. למרות זאת, הדמעה שנקוותה בעינו של "הקצין", היתה אותנטית, מרוב התרגשותו של אותו קצין-שחקן שחווה במציאות חייו אובדן.

אלו רגעים מכריעים בהם הממשות מפתיעה אותנו בדרך לא צפויה, היא פועלת עלינו בצורה חזקה, ואנו מגיבים אליה. לעיתים, כפי שנוכל למצוא בדבריה של נועה צדקה או בתאור של רונה יפמן, לא מדובר בתצלום ספציפי, אלא, באוסף התנסויות גדושות ביחסים שמכוננים אפשרויות. לעיתים, כפי שנוכל למצוא ביצירותיהם של יוסף כהן ואורי גרשוני, מדובר בתחושה שמושא העבודה מגלם משמעות שתתבהר להם רק בדיעבד. הם ייחוו את אותה הארה מאוחר יותר, כצופים בתמונה שמציגה את האפשרויות שחשו בהתהוותה.

​הצלמים משתפים אותנו בחוויות ייחודיות שקשה להגדיר אותן במילים, בכך שהם מציגים לנו את המציאות באופן שלא הכרנו קודם לכן. מוקדם לדעת, אבל אם נחשוב לעומק על הדברים המוצגים בתערוכה זו, ייתכן ונקבל מענה ראשוני לשאלות למה אנחנו מצלמים? ומהי הישות הייחודית הזו שהתרבות הכלילה תחת השורש צ.ל.מ?

Exhibition Period

16.07.2021 – 24.07.2021
1/16  >