נלי שפר ז"ל (2024-1952) היה מבכירי צלמי תרבות האוכל שפעלו בארץ, ועבודתו נפרסה על פני ארבעה עשורים - החל משנות השמונים ועד שמחלת הטרשת הנפוצה והמגבלות הגופניות שנלוו לה כבר לא אפשרו לו להמשיך לצלם.

לאחר פטירתו החלה בתו, מיקה שפר, קולנוענית ומורה לצילום, לנסות להבין איזו מין ירושה נותרה לה בדמות תצלומיו: מה נשאר, איך ואיפה. היא מצאה את עצמה מחטטת באופן אובססיבי בארכיון העצום שלו. גוף העבודה של שפר האב מורכב קודם כל מצילומי אוכל - הרבה מהם ומסוגים שונים - תצלומים שצולמו עבור ספרי בישול, תצלומים שנוצרו עבור מדור קבוע בעיתון, תצלומי אריזות ופרסומות, ותיעוד של תרבויות אוכל בישראל ובעולם. אולם, כל אלו כמעט ולא נוכחים בתערוכה הזו. שפר הבת מחפשת את התצלומים שלא פורסמו, אלו שבחיי אביה נותרו סמויים מן העין.

נלי שפר, כצלם מקצועי, צילם באיכות מרהיבה בעיקר בפורמט אנלוגי גדול. בשנים האחרונות ערך דיגיטציה לארכיון שלו - הוא סרק את מרבית התצלומים שלו וזרק את סרטי הצילום המקוריים. הסריקות ברובן היו באיכות נמוכה, וכך חלק גדול מהתצלומים נותרו כדימויים דיגיטליים מזעריים, חסרי חומר, נטולי פיקסלים. 

בחפירתה בארכיון, שפר מתייחסת לחורים השונים שממלאים אותו - הריק שנפער אחרי מותו של אדם קרוב, הסריקות דלות הפיקסלים, ומושא התצלום שהנוכחות האנושית שבו נסתרת. בכך היא מתמודדת עם השאלה ׳מה נשאר?׳ כשאלה רעיונית וממשית גם יחד. בניסיונה לפעול כנגד מה שאבד אל מול מה שלא ניתן להשיב, ההיעדר הופך למרכז התערוכה. הוא חוזר ומופיע בכל העבודות, כמו ניסיון רדוף לגעת במה שלא נותר אלא כזיכרון, והוא תמיד מתעתע וחמקמק. 

זוהי עבודת געגוע שמותירה כל הזמן את המרחק הבלתי ניתן לגישור שנולד עם האובדן.

הקריאה המחודשת בעבודות הצילום של נלי שפר, שהן מופת לשליטה טכנית ואסתטית במדיום הצילום, נעשית דרך עיניה ה"לא מקצועיות" של בתו. האפקט הרגשי והגעגוע הם מורי הדרך שלה. בעודה מעבדת את החומרים, יורדת לעומקם וקוראת את מילותיו, עלתה המבוכה מול השימוש שלה בתצלומים שלו. באיזו זכות אדם נכנס לארכיון של האחר? האם מותו של אדם מקנה למשפחתו (או לכל אחד אחר) זכות על מה שהותיר? שפר האב עצמו פירסם בעיקר את צילומיו המסחריים, אך מה קורה כשבתו הופכת אותו לאמן על ידי שיטוט ובחירה סלקטיבית מתוך הארכיון שלו?

התערוכה בנויה משלושה חלקים עיקריים:

הראשון מורכב מתצלומים של נלי שפר ברחבי העולם. בנסיעות אלו צילם בעיקר אוכל, אבל גם לא מעט אנשים, כאשר המבט החוזר מהמצולם אל העדשה היה משמעותי עבורו. ברוח הצלמים המודרניסטים הגדולים, גם הוא שוטט ברחובות זרים ואסף 'קשרי עין' ומפגשים. שפר הבת בחרה מתוך הצילומים האלו דווקא את החסומים, את אלו שאין בהם מבט חוזר, את אלו שהנוכחות האנושית בהם קטועה ומסרבת לזיכוך.

החלק השני בתערוכה הוא אסופת ארוחות ללא סועדים. מתוך אין ספור תצלומי הארוחות ששפר צילם, אספה הבת את הצילומים בהם הארוחה כבר בושלה והוגשה לשולחן, השולחן מסודר והכיסאות מוכנים, אבל הסועדים אינם. מאלה הרכיבה שולחן ארוך מלא באוכל, ללא בני אדם שיוזנו ממנו. 

בחדר האחורי בגלריה שפר מציגה את אוסף ספרי הבישול שצילם אביה; ספרים שהיום, מאז שמתכונים הפכו זמינים ונגישים באינטרנט, לא פעם מוצאים את עצמם על ספסלים ברחוב או בחנויות יד שנייה. הכמות מפעימה, וכך גם המוכרות והביתיות שהם משדרים. לצידם מוצגת עבודת וידאו שיצרה - בעזרת אצבעותיה היא מתקרבת ומגדילה את התצלומים שנסרקו דיגיטלית ונמצאים בטאבלט, ומחפשת את השתקפותו של אביה המצלם. זהו חיפוש מתסכל, סיזיפי ובלתי אפשרי כמעט. היא מחפשת בתוך כלי הגשה, במזלגות, בכוסות ובפמוטים, ומקווה למצוא סימן. לעיתים מופיעה צללית דמותו האוחזת במצלמה, ולעיתים כל מה שניתן לזהות הוא רק הקליפס שאוחז את הרפלקטור, הפנס או החצובה.

* שם התערוכה לקוח מתוך שירה של מרגרט אטווד ״זה תצלום שלי״