"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא." שמות לב, ט.

במהלך התקופה, שבה העורף הפך לחזית, ממשיך אלדד מנוחין במסעותיו. 

אלדד הוא צלם קשה עורף בסרבנותו לציית לחוקי מדיום הצילום, בעקשנותו לנסח שפה עצמאית מול מוסכמות חזותיות, ובהתמדתו הכפייתית לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה. הוא מצלם ללא הרף: במרחבי הנגב, מדבר יהודה, ים המלח, ערד, ההרים והעמקים בסביבות ירושלים, מעלה אדומים, שכם, אום אל פאחם, הכרמל ומישור החוף, הר מירון, טבריה, צפת ועוד. ערים, נופים, אתרים ארכיאולוגיים, מרכז ופריפריה. הוא מתהלך בשבילים הצדדים ובחצרות אחוריות.

מתוך זיקה ל'ידיעת הארץ', שנטעה בו מילדות, הוא בודק מחדש את הפרקטיקות הצילומיות שלו באזור הנושא מטענים היסטוריים וחברתיים שלא תמיד גלויים לעין.

נטייתו של אלדד להתבונן על מה שנתפס כשולי, במבט פריפריאלי על העורף של הדימוי, יוצרת מציאות שמתפרקת ונבנית מחדש מתוך הקשרים אסוציאטיביים, בדומה לפעולת הזיכרון."המוזה של הצילום איננה אחת מבנותיה של מוזת הזיכרון – היא מוזת הזיכרון עצמה" כתב ג'ון ברגר בספרו Another Way of Telling. כמו הזיכרון הוויזואלי, שלעיתים נרשם בתודעה בחדות ולעיתים כמעט חומק ממנה, כך מתקבע הדימוי באופן שונה בכל אחת מארבעת המצלמות שבהן אלדד צילם: מצלמת פילם ומצלמה דיגיטלית בפורמט בינוני, מצלמת ריקו במצב של שחור לבן קונטרסטי ומצלמת אולימפוס ישנה, 35 מ"מ אנלוגית, שחוצה כל פריים לשניים. כך נוצרות שפות אסטתיות שונות המשלבות חדות ועושר בפרטים לצד צילום מעורפל, וצילום צבע לצד צילום בשחור ולבן. 

בדומה לחוויות החיים שהזיכרון מרכיב, הבנויות מפלשבקים שאין בהם חוקיות לינארית או הגיון ברור, כך גם התצלומים של אלדד יוצרים שדה שבו זמנים, איכויות ומקומות שונים מתקיימים במקביל. 

ברוח זו עוצבה התערוכה. גלילי הנייר התלויים בחלל הגלריה מובילים את הצופה להתהלך ביניהם. מכל מקום נגלים לו נופים שונים ואחרים מוסתרים. על אחד הקירות מודבקים בשורה ארוכה הדפסים שמייצרים תחושה מדומה של יומן בעל רצף נרטיבי משובש. 

התנועה בחלל התערוכה משחזרת באופן סימבולי את תנועת המסע המתמשך של אלדד בין נופיה השונים והמורכבים של הארץ, ומעלה שאלות בדבר הצילום כמתעד מקום או חווית היזכרות.   

נועה בן נון מלמד
אוצרת התערוכה