מושאי הצילום של אילת צורי ואמיר חן מפנים את מבטינו אל פני השטח של אלמנטים שונים במרחב שלנו – אל המעטפת העשויה חומרי בנייה 'מקומיים', כאלו שהתאזרחו כאן והפכו מזוהים במובהק עם הנוף הבנוי הישראלי: בטון יצוק, טיח שפריץ, ריצוף 'אקרשטיין', רצפת שומשום וכד'.

אמיר חן מצלם, מודד ומשרטט תחנות אוטובוס ישנות מבטון, כאלו שעדיין פזורות בצדי הדרכים. לאחר מכן בונה דגמי בטון מוקטנים שלהן בסטודיו ושב ומצלם את מה שבנה. התצלום הנקי ,שבו יגדל הדגם שוב, מנתק אותו מהקשרו הפונקציונאלי, מדגיש את הקונסטרוקציה ומחזק את הגנריות של העיצוב שלו.

אילת צורי מצלמת אובייקטים ומרחבים הקשורים בבנייה בכלל ובבנייה המקומית בפרט. כל אחד מאלו נבחן מכמה נקודות מבט, בכמעין סריקה של מקטעים, שאליהם היא מפנה את מצלמתה. את הצילומים היא מחברת לכדי משטח חדש, מקפלת ומצלמת שוב: תלת מימד הופך לדו מימד ושוב לתלת מימד שמצולם והופך בסופו של דבר לתמונה דו מימדית.

'עומס גבולי' (מכונה גם 'עומס שבר') הוא מושג מתחום הנדסת החומרים, המתייחס לעומס המרבי האפשרי לפני קריסתו של חומר. בשני גופי העבודה, אלמנטים מוכרים בעלי מטען תרבותי-מקומי עוברים טרנספורמציה, באמצעותה מתערער מעמדם כגופים בעלי תפקיד בעולם, ותוך כדי כך אולי נחשפת שבריריותם.