העבודות שנוצרו עבור תערוכה זו החלו מתוך בחינה של מרכיבי המבט האנושי במדיום הצילום. העיסוק הקדחתני ביחסים בין זכרון רב-שכבתי אל בין זהות ״העצמי״ בצילום, הובילו את אגיבייב לתעד את המקומות המוכרים לו ביותר, פעם אחר פעם, על אף המרכיבים היומיומיים המאפיינים אותם - כך שהמוכר והשגור הופכים לסימנים של אורגניזם חי ומחולל. 

פעולותיו משלבות פרקטיקה של הפקת-החומר-הצילומי והתערבויות פיסוליות לצורך פונקציונלי וממשי או כדבר אגבי וארעי; הוא יוצק צורות מהטבע בחומרים פלסטיים, מלקט דימויים מרחבי הרשת או/ו מתעד בעצמו. 

לשון הכסופה היא אמצעי להעברת מסרים בזמנים בהם מוות, סבל ואובדן מגיחים מכל עבר. בעת בה ניתן לחשוב על האנושות כמתקרבת לנקודת האל-חזור, אגיבייב מבקש להפנות את המבט מעבר למציאות המוכרת על מנת לאפשר לה להתרחב עד כדי מיסוס גבולות. 

העבודות בתערוכה נושאות אותנו בכיוון חד-סטרי - פנימה אל הגוף חסר הגבולות ואל המבט האינסופי.