איה ניצן יוצרת תחביר של ארכיטיפים, שדרכם היא נעה במרחבי הזמן וחוקרת סוגיות הקשורות לממשות, זיכרון וחידלון. בדומה לפעולה האינדקסלית הבסיסית של הצילום המסורתי, האפקט הפוטוכימי כהטבעה ממשית על סרט הצילום, ניצן מחפשת אחר נוכחותו של הזמן בתוך האובייקטים השונים, מסמנת, מנכסת ומטביעה. הצילום של ניצן עורם שכבות של זמן, וההתבוננות בו משולה לתהליך של חפירה ארכיאולוגית וחשיפת שרידי העבר. בשונה מחפירות ארכיאולוגיות, שכבות הצילום שלה אינן מאורגנות באופן כרונולוגי - הן לא מכסות בהכרח את הטמון תחתיהן, ולא ניתן אף לחלץ מתוכן נרטיב מובחן. הן מקופלות זו בתוך זו, עבר בתוך הווה והווה בתוך עבר, וגבולותיהן מתמוססים ונעלמים.

הצילום הופך מרגע חטוף לאירוע מתמשך, אוחז במהות שנידונה לכיליון, ומתהווה כאתר שימור.