ההזנחה והעליבות של סביבת המגורים בעיר הישראלית הן המצע ליצירתו של יובל חי. באופן מודע הוא נמנע מלהתייחס למציאות הזו באופן שלילי, אלא מבכר להתבונן בה ולתהות על קנקנה. "אני קצת נשיונל ג'יאוגרפיק", הוא מתאר את גישתו, "דרך הצילום לפעמים אני צוחק על זה, לפעמים זה כואב לי בעיניים ולפעמים אני עושה לזה רומנטיזציה".

בתערוכת היחיד הנוכחית שלו, בשחור-לבן, מציג חי תצלומים שצילם בערים כמו אשדוד, פתח תקווה, רמת גן ובעיר מגוריו – חולון. חי מתגורר עם משפחתו בשכונת אגרובנק בארבע השנים האחרונות, אך היכרותו עם השכונה ועם העיר עמוקה וארוכה יותר. הוא נולד בחולון וגדל בה במשך מרבית חייו. את שש השנים הראשונות העביר בשכונת אגרובנק שבה התגוררה משפחתו עד שעברה לשכונה אחרת.

הוא עזב את העיר לטובת לימודים במחלקה לצילום בבצלאל, ולאחר מכן לעוד עשור וחצי של חיים בתל אביב, עד שחזר אליה, לדירה שבה התגוררו בעבר סבו וסבתו, שאותה חידש והתאים לחייו העכשוויים.

המתווה שעל בסיסו תוכננה שכונת אגרובנק, שנקראה כך על שם בנק החקלאות שיזם את הקמתה, נערך בשנות ה-30 בידי האדריכל יוזף רינגס, גרמני שהיגר לארץ ב1934- ופתח משרד אדריכלים בירושלים. המתווה עקב אחר רעיון "עיר הגנים", שהיכה שורשים באותן שנים ביישוב היהודי בארץ, והתאפיין בסביבת מגורים טובלת בירק, מופרדת מדרכים סואנות וממפעלי תעשייה. בתי השכונה הוקפו כל אחד בחצר פרטית, ושדרה ראשית, רחוב יהושע חנקין, קישרה בין שתי כיכרות עגולות ופורמליות – הגדולה שבהן נקראה לימים "כיכר השבעה" והשנייה "כיכר השלושה". הראשונה שמרה על זהותה, ואילו השנייה איבדה את אופייה והפכה לצומת סתמי.

בתיה המקוריים של שכונת אגרובנק, שהתאפיינו בצמודי-קרקע צנועים למראה, פינו את מקומם במהלך שנות ה-50 וה-60 לטובת בתי מגורים קבלניים בני שלוש וארבע קומות. תכנון בתי המגורים נמסר לרוב לידי אדריכלים מקומיים, שלא זכו לבלוט בזירה האדריכלית. אלו נמנעו מיומרה ומשילוב של שאר-רוח בתהליך התכנון והעיצוב של המבנים, אך הקפידו לרוב על נוחותם ורווחתם של הדיירים.

בשנים האחרונות תהליך "פינוי-בינוי" מאיים מעת לעת על השכונה, אך נראה שבעירייה בחרו לעת עתה לשמור על המרקם השכונתי הקיים, והשכונה קפאה. קיפאון בפיתוח הוא לא הסיבה היחידה להזנחת הקיים – גם הדיירים עצמם אדישים ברובם לצורך התמידי בטיפוח סביבת מגוריהם. את אותם רגעים של הזנחה אקראית, בייחוד אלה המתרחשים בחצר הבית המשותפת, שנועדה לתווך בין השטח הפרטי לציבורי, מתעד חי.

הדם של "הטופוגרפים החדשים" מורגש כאן, מבט שמתמקד בעדות האנושית בסביבה עירונית המשתנה תדיר. בסביבה הרחבה מצטמצם חי אל אובייקטים בנאליים לכאורה, ומבקש לאתר בהם משמעויות חבויות – צמחייה מוזנחת כמו עציצי בטון או עצי דקל שקיפחו את חייהם במפגש עם חיפושית הרסנית, מכשירי חשמל ביתיים וריהוט סלוני שאיבדו את כשירותם והפכו למעין עציץ בחצר. דיירי הבית נעדרים מהתצלומים ובמקומם מופיעים חתולי הרחוב המביטים בנו בהשלמה ובדממה. רוח הזמן משתקפת בתצלומים אלה – שקיעתה של אומה.

מיכאל יעקובסון