בהעדר עדות הסיפור מספר את עצמו דרך מרחב פעולתו. ישנם מקומות בהם ביקרנו אשר יהדהדו לנצח התרחשויות ואנשים שפגשנו. גם אירועים שדווח לנו אודותיהם בדיעבד יכולים להשפיע בצורה דרמטית על מהלך חיינו, הסיפור נמסר מאחד אל השני עד שהופך לזיכרון ממשי גם אצל מי שלא נכח בגופו באירוע. בניסיון להבין מה אירע, הסימנים שנותרו במקום ההתרחשות מרכיבים בעצמם תמונה גם אם חסרה או מקוטעת. מרחב הפעולה משפיע גם הוא על הסיפור, על השפה שלו, על האווירה בו וסגנונו הייחודי. סיפור שהתרחש בחדר השינה איננו הסיפור שיתרחש בחדר המגורים או בתחנת הרכבת. כל מרחב פעולה מזמן דמויות ואירועים שונים אלה מאלה, הוא גם זה שנשאר אחרי שקרו האירועים אחרי שעברו בו האנשים המקום סופח אליו את כל אלה ועוד.

'עדות מפי השמועה' היא מונח בדיני ראיות פיסת מידע שהתקבלה אצל עד מאדם אחר הנוגעת לאירוע בו העד לא נכח. בעדות מפי השמועה צוללת פורת אל קטלוגים לעיצוב בגרמניה של שנות ה-20 וה-30 ומארגנת אותם מחדש; כלי נוי רהיטים וחפצי בית לצד פריטים מהארכיון הפרטי שלה.

שילובם של הפריטים המעוצבים והנחשקים בחלל התערוכה מייצרת תחושת אי נחת, כמעט פרוורסיה, הסדר נפרע ומהותו המקורית של החפץ עוברת טרנספורמציה.

כל אחד משלושת חדרי הגלריה מדמה חלל אחר, שניים מהם: חדר המדרגות וקרון הרכבת, הם מקומות דרכם אנשים עוברים באופן יומיומי, שרירותי לפעמים, חללים פונקציונליים כאלה שאין סיבה להשתהות בהם יתר על המידה.

מי עבר בהם ומה התרחש בהם רגע לפני כן? מה עוד עלול להתרחש בהם אחרי שנעזוב?

בחלל השלישי מוצג דימוי של ווילון המוסט עד הסוף, איננו יודעים מה מסתתר מאחורי הווילון והאם ההצגה הסתיימה או טרם התחילה.

הווילון כמו מרמז על מצב בו כל מרחב ניטרלי יכול להפוך מסוכן, בכל עת משהו עלול להשתבש.

בשונה מעבודותיה האחרונות במרכזן העמידה סיפור או דמות, ממקמת פורת בזירה דמויות חסרות שם, גברים ונשים שאיננו יודעים עליהן דבר. הדמויות עברו פעולות של מחיקה חיתוך וחיבור מחדש, מה הושמט ומה נשאר? פורת מפזרת עדויות מקוטעות ומערבבת בין חומרי הארכיון שאספה לבין האישי. לצד מיצב הצילום ומתוך מחשבה על תופעת הסינסתיזה, בה גירוי אובייקטיבי הנתפס בחוש אחד מעורר חוויה סובייקטיבית בחוש אחר, שותלת פורת גם ריחות. בחיבור בין הדימויים החתוכים והריחות נוצר מתח בין הברור, חפצים שהיו, לבין המשובש, החתוך, המקוטע וביניהם מתעתע גם הזיכרון. חלקיו השונים של המיצב מצביעים על זירה שנראה שקרה בה משהו, פשע אולי. המבקרים בתערוכה, תוך כדי איסוף העדויות, בניסיון להתחקות אחר סימניו של הריח, אחר זיכרונותיהם שלהם, אחר זיכרונותיה של פורת, עלולים למצוא עצמם על סיפה של התרחשות שטרם קרתה.

תהילה חכימי