יש תערוכות שמשאירות רושם, ויש כאלה שמשאירות טעם. זו תערוכה שמשאירה טעם של דג מלוח בפה – טעם חד ועיקש, שלא מרפה גם אחרי שנים, גם אחרי שחוצים גבולות.

"אכילה רגשית" הופכת את המטבח למרחב פיזי וסימבולי שבו מתנהל מו"מ מתמשך בין זהות, זיכרון והגירה. שלוש אמניות – דנה סימוניאן, נסטיה פייביש ומישל בוגינסקי – מביאות מבט אינטימי וקולקטיבי על החיים שבין שורשים לניתוק, בין מסורת לשבר, בין עונג לכאב. הן מתייחסות לאוכל כמרחב של הישרדות, חיבור, ותיקון.

הקשר בין אוכל לבריאות הנפש נוכח בתערוכה לא רק כתמה אלא כמציאות חיה. במצבי קיצון – כמו המלחמה האחרונה – כשכל מערכת מוכרת מתפרקת, פעולת האכילה הופכת לכלי זמין, מנחם ואינטימי. במילים של פול גילרוי, אלו הן פרקטיקות יומיומיות שמאפשרות למהגרים לייצר "נתיבי הישרדות" – גשרים רגשיים אל זהות מורכבת ולא יציבה.

מאכלי דגים – דגים כבושים, פירות ים לא כשרים, דג מלוח מוכר – מופיעים בעבודות כטעמים שנקשרים למשברים וחגים, לאובדן וחגיגה. טעם של בית שאיננו עוד, או של בית שמתגבש מחדש.

נסטיה פייביש (המהגרת) פועלת כמתעדת אנתרופולוגית של זיכרון חומרי – היא מבקרת בבתים של מהגרים ומתעדת מתכונים, כלים, חפצים, וזיכרונות. העבודות שלה מציבות את המטבח כארכיון חי שבו הסיפור המשפחתי והמבט המדעי שזורים זה בזה. הצופה מוזמן להביט "מלמעלה" – לא רק פיזית, אלא גם רעיונית – לתוך מרחב של זהות שנבנתה מחפצים פשוטים ורגשיים.

מישל בוגינסקי יוצרת עולם חזותי חד, צבעוני ומדויק, שבו היא מפרקת את סמלי תרבות האוכל הפוסט-סובייטית – מקררים, צלחות, תבשילים – ומרכיבה אותם מחדש כביקורת מרהיבה, אירונית ונוגעת. בעבודותיה, האוכל הוא גם חפץ אהוב וגם זירה של עימות: בין הילדות לדימוי, בין מסורת לאידיאולוגיה.

דנה (ורדנה) סימוניאן מצלמת בצילום אנלוגי איטי. עבורה, הצילום הוא ריפוי – לא הקפאה של נוסטלגיה, אלא פעולה של נוכחות והקשבה. בעבודות שצולמו בבית סבה וסבתה באשדוד, רגעים יומיומיים מתמלאים בעדינות של זיכרון שמבקש להישאר חי. דרך המצלמה היא מקיימת יחסים: בין עבר להווה, בין פנים לחוץ, בין הדמות למצולמת.